אמרי שפר קלצ'קין קלה

צריך הסכם ק' רבנים, ומוכח כמ"ש הב"ח, ונקט טעמא שלא תהא חליצה פסולה כו', לומר דמש"ה יש צורך בההיתר, ומ"ש דאחרי החליצה תעמוד הגזרה במקומה, היינו לומר דאף כשאשת היבם זקנה ואיכא צורך מצוה דולערב אל תנח ידך, מ"מ לא ישא אחרת כ"ז שלא יסכימו ויתירו לו, וי"ל ג"כ דדוקא לענין חליצה א"צ להמתין על הסכם ק' רבנים, וחשיב עולה ליבום לפי שבודאי יסכימו ע"ז ק' רבנים כיון דהוי לצורך מצוה, והגם דאמר בקדושין (דף סב) מי יימר דמזדקקי ליה ב"ד, ע' שבת (דף מו) ורשב"א יבמות (דף פח) אי היינו דוקא משום דקשין גרים ע' נדה (דף יג), משא"כ לענין צורך מצוה, ועכ"פ ברור בנ"ד ההיתר כיון שא"י לדור עמה, ושאני כדלא מקבלא עילויה מחמת כיעור ע' תענית (דף כג), דכיון שיכול לדור עמה וגם כבר נתרצה מקודם אין להתיר כשיתן עיניו באחרת וע' נדרים (דף סו), משא"כ בנ"ד ברור שיש להתיר לו לישא אחר אחר שישיג ע"ז רשיון מהממשלה יר"ה כחוק

ולענין חיוב מזונות ורפואה ע' רמ"א (סי' קיט) וגם להסוברין דכשאנוס בתקנת רגמ"ה פטור ממזונות היינו היכא שבידה לקבל הגט, משא"כ בנשתטית שאין הדבר תלוי ברצונה ואינה יכולה לקבל הגט, והשלשת המעות לא הוי אפי' פרעון בע"כ, גם דכיון שחוב הוא לה י"ל שאין השליש זוכה לה (ועמ"ש באה"ר לענין זכות במקום שנצמח חוב אח"כ), וכשאין ידו משגת דמי מזונות ורפואה, י"ל שאינה מחויבת לוותר בשביל תקנת הבעל שינצל מהרהור עבירה (ועמ"ש התוס' גבי מעוברת חבירו מקרא דובשדה יתומים וגו' ומ"ש הח"ס דהיינו לפי שאין העובר מחויב להצילו בחייו ועיין יומא (דף פב) וש"מ כתובות (דף יט) לענין דחיית גזל מפני פק"נ) וע"י שישא אחרת ויוליד ממנה לא יהא סיפק בידו ליתן מזונותיה ורפואתה, והא דבימי הש"ס הותר לישא אשה על אשתו, היינו דכיון שגם הראשונה יושבת תחתיו יהיב לה בעל מעצמו, משא"כ הכא דתו לא תשב תחתיו ותצטרך לתבוע בב"ד ע' יבמות (דף מב) דאשה בושה לבא לב"ד כו', בפרט הכא שנשתטית ולא תוכל לתבוע, ולכאורה גם בהשלשת בטוחות יש לחוש בזה"ז שאין ביד ב"ד לגבות ולכופו, ובעש"ג יש תחבולות להשתמט (ומ"ש בב"ק (דף קיד) דכיון דדייני בגיתי לא מיאש, שהיו חובטין במקלות ולא אמרו הבא עדים שלקח ממך, אינו ענין לכאן) והדר יש חשש שינהגו בה מנהג הפקר ולא יתן דמי מזונות ורפואה, והנה כבר הביאו הגאונים ז"ל ממ"ש בב"ב (דף יג) שכותב שטר על חצי דמיו (ועמ"ש התוס' דאיכא משום לעולם בהם תעבודו, לפי שאינו כמוכרו לו כיון שאין הדבר ברצונו, ודלזה צ"ל שנדחה האיסור), ולכאו' שאני התם שמחויב הרב לעשות כן בשביל תקנת העבד, לפי שלא יפסיד הרב מעותיו, שיגבה ממנו אח"כ, וכשלא יהא לו מעות יהא מחויב להשכיר עצמו כפועל אצלו או אצל אחרים. ומש"ה כופין לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו (אף שאינו בתורת הפקר ב"ד כיון שלא הפקיעו זכותו לגמרי) והוי תלוה וזבין דגמר ומקני בשביל המצוה וניחא ליה בזה, ועיין ב"ב (דף מח) (בפרט אם כותב שטר על סכום גדול יותר, שוה הסכום הקטן, ונחשב כתשלומי מעות מיד), ומש"ה קאמר בקדושין (דף יח) מאי ניהו דכתבנא ליה שטרא אדמיה, אמאי, נקיט מרגניתא בידיה יהיבנא ליה חספא, ומשום דפעמים לא יהא בידו ממה לגבות אחר שתינשא לבעל ויהא מע"י שלו, וא"כ ה"נ בנשתטית לפעמים תפסיד מנתינת שט"ח אם יעני ויוורש, וכשישא אחרת ויוליד ממנה ויצטרך לפרנסם, לא יהא לו דמי מזונות הראשונה, ואינה מחויבת לוותר ממונה בשביל תקנת הבעל ואין לכוף הנשתטית לזה, וכשזכין לשוטה צריך שיהא זכות גמור בלי שום צד חובה וע' כתובות (דף מח) סוטה (דף כה) ומש"ש, וכשנותנין לו ב"ד היתר שישא אחרת דתו לא אגיד בה, ויהא אח"כ בידו לעשות כחפצו, ולא יהא ביד ב"ד לגבות ממנו, ובזה הם כמתירין לו לגרשה בע"כ תיכף אחר שתשתפה, שתהא מוכרחת לקבל הגט שאם לא תקבל יפטור ממזונותיה, וכ"ז שיושבת תחתיו היא כמוחזקת במזונותיה, ועתה נגרום להפסידה הדמי מזונות ורפואה (ואינו ביטול מצות פריעת בע"ח בעלמא). ועמ"ש ההפלאה בק"א (סי' עז) דכ"ז שלא נתגרשה חייב בשאר וכסות, ומ"ש להוכיח מאונס דכתבה תורה לא יוכל לשלחה ומחויב בשכו"ע אף שרוצה לגרשה, אך י"ל דשאני אונס שהטילה התורה עליו חיוב שתהא אשתו ואין יכול להפקיע עצמו מחיובי האיש לאשתו אבל בתקנת רגמ"ה י"ל שלא תיקן לחייבו בשו"כ כשרוצה לגרשה ומשליש דמי כתובתה, ותיקן רק שלא לגרשה בע"כ ושלא ישא אחרת (וגם לא מנסבה ליה כל כמה דאגידה ביה) ובהכרח ידור עמה אם יהא אפשר לו (ולא הגביל זמן לתקנה שלא לגרש בע"כ, שאם יתבטל התקנה האחרת אחר אלף החמישי, לא ימצא צורך בגירושין בע"כ, ואי נימא שלא נפטר מחיוב שו"כ, ישאר התקנה שלא לגרש בע"כ דממילא חייב בשו"כ), ומ"ש עוד בהפלאה שם להוכיח ממ"ש בגיטין (דף יב) שאם ירצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי אף שכבר נתן הגט ליד שלוחו, לענ"ד י"ל דגם אם בידו לפטור א"ע מחיוב מזונות מ"מ חשיב חובה לה ואין חבין שלא בפניו, דהא בלא"ה היה יכול לגרשה בע"כ בזמן הגמ', ול"ל דאי בעיא ערקא, דז"א דהא בעת שלא תהיה אצלו לא יתן לה מזונות, וכשתבא אליו בידו לגרשה בע"כ, ועכצ"ל משום דאכתי חובה הוא לה ההפקעת מזונות, ומ"ש בתד"ה וכ"ת דלא חשיב חובה מה שמקבל זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בע"א, היינו דוקא לפי שאינו הפקעת זכותו דהא בידו שלא לזונו, רק דהוי קצת ענין חובה מה שפוסלו מתרומה, ומהני לענין זה מה שיכול רבו לפוסלו בע"א, משא"כ מזונות האשה דהוי הפסד ממש, אטו בשביל שיוכל למצוא אופן להפקיע מזונותיה לא יחשב זה לחובתה, וביותר א"ש לתירוץ השני דתוס' דאי בעי זריק גיטא ספק קרוב לו כו' ויאסר בתרומה ובשפחה ובב"ח (והגם דבחציו עבד כופין לשחררו, הא כותב שטר על חצי דמיו, וא"כ ה"נ לא יתחייב לשחררו משום לא לתהו בראה וגו' עד שיכתוב שטר על דמיו. דלענין ממון קאי בחזקת מרא קמא, וגם שאני ההיא דב"ב (דף יג) שבודאי יש בו צד חירות דחייב בפו"ר), ואין להק' דהא כבר נפטר מחיוב מזונות כיון שכתב הגט ונתן לשלוחו, דז"א דגם לשיטת הסוברין שנפטר ממזונות כשאינה רוצית לקבל הגט, היינו אחר שמבקש ממנה לקבל והיא מסרבת בזה. ולא בשעה שהגט בידו (או ביד שלוחו) ועוד לא בא לתת לה, וכן י"ל דמיירי כשלא השליש עדיין דמי כתובתה (ומ"מ כשתתגרש יופקע החיוב כמו שיתבאר, גם דאכתי חוב הוא לה, לפי שעי"ז שתתגרש בודאי יתן לה אח"כ דמי כתובה כדי לפטור ממזונות, משא"כ אם לא תתגרש עתה, אפשר שיתחרט ולא ישליש דמי כתובה ותשאר תחתיו), והגם שבידו להפקיע עצמו מחיוב מזונות כשילך למסור לידה וגם ישליש דמי כתובתה, אכתי חשיב חוב הפקעת מזונותיה וכמו שנתבאר

ועמ"ש בבר"י מחותני הגאון זצ"ל (ת' נב) להוכיח ממ"ש דכ"מ ששנו מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, וע"כ מיירי שכבר נתן לה כתובתה דאלת"ה בלא"ה חייב במזונותיה, ותמה מזה עמ"ש הב"ח והב"ש אה"ע (סי' עז) בשם תשו' הרא"מ, ולענ"ד י"ל דמצי מיירי כשלא נתן לה כתובתה, ומ"מ הוי החיוב מזונות רק משום דאגידא ביה ולא מצד שלא נתן כתובתה, דהא כ' הרא"ש פ"ק דב"מ טעם החיוב במזונות כדי שיפרע לה כתובתה בב"א, והיינו כשכבר נתגרשה ואין חיוב הכתובה בספק ואין לו לעכב הפרעון, משא"כ בספק מגורשת שעדיין אגיד בה ומוטל עדיין בספק חיוב הכתובה והוא מוכן לסלק כתובתה תיכף אחר שתקבל ממנו גט שתתגרש בודאי, ומש"ה אצטריך לומר דחייב במזונותיה ויש להוכיח כמ"ש לפמ"ש הרא"ש בשם בעל העיטור דהש"ס דילן לא פליג על הירוש', וקמ"ל רבותא דאפי' מגורשת ואינה מגורשת מציאתה לעצמה, והשתא יקשה כיון דהמשנה קאמרה אע"פ שלא נתן לה כחובה למאי הוצרך הגמ' להביא המימרא דר"ז אמר שמואל דכ"מ שאמרו חכמים כו', דהא בל"ז חייב במזונותיה לפי שלא נתן כתובה, והו"ל להש"ס לומר בקצרה דקמ"ל דאפילו מגורשת ואינה מגורשת מציאתה לעצמה, ומדהוצרך הש"ס להביא המימרא דמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה (וגם הרי"ף דייק רק מהא דאצטריך לאוקי הכי ולא מדמייתי המימרא הנ"ל), מוכח כמ"ש דבמגורשת ואינה מגורשת לא שייך לחייב מזונות לפי שלא נתן כתובה וחייב רק משום דאגידא ביה ואינה מגורשת לגמרי (ומש"ה גם