אמרי שפר קלצ'קין קלא

הנאה מדרבנן ואכלו שיחזיר הדמים ללוקח, והמקדש בא"ה דרבנן א"מ, וע' ב"ק (דף קיא) גבי כהנים בגזה"ג, דהגם דחמץ שעבר עליו הפסח אסור רק מדרבנן, לאו כלום יהיב להו ע"ש, ועפמ"ש י"ל דשאני א"ה, דגם להסוברין שיש זכות לבעלים בא"ה אכתי אין בו דין ממון ע' סוכה (דף לה), ומש"ה גם כשהאיסור מדרבנן נפקע זכות בעלים ומטעם הפקר כו', משא"כ באיסור אכילה שלא נפקע זכות בעלים, הדר הוי כמ"ש התוס' יבמות הנ"ל, דכיון דלא אפקוה מרשותיה ליכא ענין הפקר כו', והדר הוי כאיסור דרבנן בעלמא שאינו ענין למה"ת (ובפרט דבשוגג א"צ כפרה מה שאכל דבר איסור מדרבנן), וגם אי שייך הפקר לחצאין כמ"ש התוס' בכריתות (דף כד) ובב"ק (דף כ), מ"מ ליכא ענין הפקר ב"ד אלא היכא שהפקיעו לגמרי מרשותיה כמ"ש התוס' שם, ועמ"ש התוס' בב"ק (דף עב ד"ה דאס"ד) לענין א"ה מדרבנן, והתם בלא"ה י"ל דר"מ לטעמיה דמשוי לשל דבריהן כשל תורה כמ"ש בירושלמי פ"ק דפסחים ה"ח, ועמ"ש התוס' בב"ק (דף סז) עמ"ש בגיטין (דף נה) מברייתא דענוש כרת על שחיטה בחוץ, ולא מוכיח דיאוש קני מדפטור מדו"ה, ועפמ"ש י"ל דגם כשקונה מדרבנן נפקע מרשות בעלים בשעה שטבח ומכר (הגם שלא זכה גנב דבאיסורא אתא לידיה), לזה הוצרך להוכיח מדענוש כרת וסד"א דל"ש טעם הפקר כו' לעשות שאינו זוכה כזוכה ושיקנה הקדש מה"ת, ודחי דכרת שע"י דבריהם דאוקמוה ברשותיה, ואף אי ל"מ בעלמא משום דליכא כוונת קונה (וכעודר בנה"ג וכסבור שלו הוא), הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, וגם לא אתא באיסורא ליד הקדש, ומש"ה הוא ברשות הקדש ע"י ההפקר ב"ד, וע' ב"ק (דף ס"ח תד"ה הוא דאמר) דאפקעינהו מרשות ע"ה כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר כו', וע' ב"מ (דף ע' רש"י ד"ה בב"ד) שיש להם כח כו' יע"ש, ועמ"ש התוס' בסוכה (דף ג) ד"ה דא"ל דמשום דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו קאמר לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא לא קיים, ולכאורה י"ל דב"ש לטעמייהו דס"ל כר"א שאין י"ח בסוכה שאינה שלו וכדמוכח (דף ט), וכיון שפשע ועבר על תק"ח הפקיעו זכותו בסוכה והפקר כו', ומש"ה לא י"ח סוכה אף מה"ת, ויקשה מאי מייתי מזה הש"ס בברכות (דף יא) לענין ק"ש, וי"ל דס"ל להש"ס דה"נ תו לא יצא חובתו אף מה"ת וכמ"ש בירוש' דחלה ופי"ג דשבת אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות, וכיון שעשה כדברי ב"ש, לא קרא שמע כמצותה: סימן עד ב"ח יום ה' י"ב כסלו תרנ"ג ברעזי. כבוד הרב הגדול מו"ה מנחם מענדל נ"י נאיי בנאוואמינסק

קבלתי מכתבו ע"ד השאלה באיש שהרגיש כאב בביעא ימנית ונתנפחה, והרופאים הוריקו ממנה כמה פעמים ליחות מימי כמראה השעוה, ואחר ימים נתגדלה כבתחלה, ואז עשו אפעראציאן וכרתוה, והאיש מטופל בבנים וחלוש בבריאות, ואם יצטרך לגרש אשתו הדבר נוגע כמעט לחייו, והאריך כ"ת בקונטרסו לפלפל והביא דברי הגאונים האחרונים ולמלאות בקשתו הנני להשיבו מעט ממה שיש לברר בזה

הנה להרמב"ם חשיב זה בידי שמים וכשר, וגם להרא"ש שכתב דליקוי שע"י חולי חשיב בידי אדם, הא כתב שם שאנו רואין כמה בנ"א שנכרת מהן ביצה אחת ומולידין ולא מסתבר לומר צא וחזר על בניהם מאין הם, ומ"ש הרא"ש דבירושלמי משמע שאינו מוליד, בודאי אין כוונת הרא"ש לסתור דבריו הקודמין שיש הוכחה ברורה מהמציאות שמולידין, וכוונת הרא"ש שהביא לשון הירושלמי כל שאין לו אלא ביצה א' ואינו מוליד כו' [דלא כגירסת הירוש' שלפנינו "אינו" בלא וא"ו] דהיינו שתלוי באופן איכות החולי והדלקת והקלקול ואופן הכריתה כעין מ"ש בירוש' שהוא מהלכות הרופאין, וקאמר הירוש' דגם כשהוא באופן שאינו מוליד מ"מ כשר לבא בקהל, ובאופן כזה מיירי ההוא דאתא קומי דר' אמי וא"ל את שריית ליה אלא הוי ידעת דלא מוליד, ומ"ש בלשון הרא"ש אבל משמע שאינו "מוליד" ומשמע מלשונו שהוא סתירה למ"ש מקודם, י"ל דהיינו לפי שכתב מקודם דאע"ג דקאמר שאינו אלא כס"ח וכשר מ"מ אית ליה רפואה ופעמים שמוליד מדמכשר ליה, ודלא הוה מכשר כדלא אפשר שיוליד ע"ז הביא הרא"ש דבירוש' מוכח דגם כשאינו מוליד כשר לבא בקהל, ויש פלוגתא בזה להלכה, ואם לפי איכות הקלקול והכריתה וזהירות ותחבולות הרופאים במלאכתם הוא יכול להוליד, הכל מודין שמותר לבא בקהל, ושפיר מחזיק ההוכחה שאנו רואין ב"א שנכרת מהן ביצה א' ומולידין, וכן מוכח כפירושי ממ"ש האו"ז דחזינן שמולידין אף כשנכרת ביד"א והביא ראיה מהירושלמי, ולא כתב דהירושלמי חולק ע"ז, וגם הא כתב הרא"ש דהש"ס דילן יכול ר"ת לפרש דאיירי ביד"א, וא"כ ס"ל להבבלי שמוליד וקיי"ל הכי, ומסייע ממ"ש דחזינן שמולידין ודלא מסתבר כו', [וע' נדה (דף כב) שאלו לרופאים כו' ובת' הרא"ש (כלל ב' סי' ח) ומ"ש במק"א (לעיל סי' סג וע' גיטין דף יט) והרופאים בספריהם מעידים שמולידין] והגם דמשמע בלשון התוס' דלהירושלמי א"א שיוליד, הא התוס' פסקו דכשר וכיון דלהש"ס דילן והתוס' ורוב הפוסקים מולידין, וגם להירושלמי י"ל דמשכחת שיוליד אם נזהרו בכריתתו, יש לצרף מה דחזינן שמולידין, שנראה מזה שהרופאים עתה בקיאין ומומחין להזרהר במעשה ואופן הכריתה [ודדוקא כשנתקלקל ביותר וכרתו מי שאינו מומחה ולא ידע להזדהר במלאכתו סבב לפעמים שלא יוכל להוליד]

ובגוף מ"ש הרא"ש דמוכח מלשון פרש"י דביד"ש היינו ע"י רעמים וברד או לקוי ממעי אמו ודאם אירע בו חולי ונסתרס פסול, כבר תמה ביש"ש ותפארת שמואל דהא רש"י גופיה פירש לעיל דמחמת חולי הוי ס"ח ביד"ש, וכן לעיל ד' כ' פרש"י ד"ה סריס אדם, שסרסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו, ויש ליישב דכשבא ע"י דלקת וחולשה כללית בגוף חשיב ביד"ש, וכמ"ש ד' ע"ט אין לך כו' ס"ח שעה א' קודם למיתתו דיסורי מיתה מתישים כחו וקרי ליה סריס חמה שהחולי כוללת בגוף החלישה כח ההולדה, משא"כ כשבא ע"י דלקת וצביית הבצים ובפרט אם נסתרס ביד"א לרפואת החולי, י"ל דחשיב זה ביד"א. אמנם גוף מ"ש הרא"ש להוכיח מלשון פרש"י, לכאורה צ"ע דהא י"ל דהא דפרש"י בד"ה ביד"ש ע"י רעמים וברד או ממעי אמו, היינו משום דקאי על מימרא דשמואל דביד"ש כשר, ומייתי הש"ס ילפותא דהיינו דקרינן פצוע ולא קרינן הפצוע, וס"ל לפרש"י דע"י חולי פשיטא דכשר שאינו בכלל פצוע דהוי ע"י מכת חרב וסכין, כדפרש"י ד"ה נפצעו כמו פצע מכת חרב וסכין, ודוקא ע"י רעמים וברד שפוצעין כרגע וכעין הפציעה בידי אדם, אצטריך ילפותא להכשיר ממ"ש לא יבא ממזר וגו', וכן הוצרך לאשמועינן דגם כשנפצע ביד"א ממעי אמו כגון בכניסת ידי המילדת [ובת' הגאונים דשמואל ר' לא יתקרי שהיה בעל מום כמ"ש בבה"ג גיטין כו' דלמא מטאי לי רישא דשוטה ע"ש), מ"מ כשר משום דלא קרינן ליה הפצוע דהיינו פצוע מעיקרא ממעי אמו, ולעולם י"ל דכשנתקלקל ע"י חולי ודלקת פשיטא שאינו בכלל פצוע וכשר, וע' יש"ש בשם הר"א ממיץ דהא דאסתתם גובתא כו' קאי על הולד והבעל כשר (א"נ דמיירי ע"י ליקוי), עוד יש ליישב דכיון דיליף מדכתיב לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם כו', ובירושלמי קאמר אית תנוי תני בין ביד"א ביד"ש פסול כו' מה ממזר ביד"ש אף פ"ד ביד"ש וממזר ביד"ש יצירתו מן השמים, וע' נדה (דף לא) שלשה שותפין באדם וע' ב"ק (דף כה תד"ה ק"ו) וסנהדרין (דף צא) נשמה מאימתי ניתנה באדם משעת פקידה כו', וע"ש בפרש"י ובמד"ר נשא פ"ט שצר צורת העובר בדמות כו' יע"ש, ממילא כשר לכ"ע כשהוא ביד"ש לגמרי ודוקא היכא שביד"א וביד"ש יחד גרמו שיהא פ"ד דמי לממזר, וא"כ י"ל דהא דקאמר בירושלמי הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא ביד"א כמו שהוא ביד"ש, ודהא דתניא ביד"ש פסול היינו כשבא בידי שמים מה שנפצע ע"י אדם וכגון שעלה לו חטטין בביציו