אמרי שפר קלצ'קין קל

דברי כ' תמוהין דהא מפורש בגמרא דתקנו דתשמט בזה"ז מטעם הפקר כו'

ויש ליישב לענ"ד, לפום דפרש"י ד"ה לבטולי להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהיו מונעין מלהלות נבטל את תקנת הלל שאפי' כתב פרוזבול ישמט, ומבואר מזה דאי לדרי עלמא תיקן, אין יכולין לבטל גם כדאכשר דרא, וכבר הביא הפנ"י דלשיטת הראב"ד (פ"ב מממרים) יכולין לבטל כשנתבטל טעם התקנה, ודצ"ל דחיישינן שיחזור הדבר לקלקולו, ולענ"ד י"ל דה"פ דאי לדרי עלמא תיקן, נהי דכי אכשר דרא לא יכתבו פרוזבול אכתי אם יחזור הדור לקלקולו, הדר יתחילו לכתוב פרוזבול כתקנת הלל ולא יצטרכו לתקנה חדשה, משא"כ אי לדרא דידיה הוא דתיקן, רק שנשארה התקנה מעצמה, ממילא כי אכשר דרי יתבטל לגמרי תקנת הלל, ושגם אם יחזור הדור לקלקולו לא יכתבו פרוזבול עד שיעשו מחדש תקנה לכתוב פרוזבול, ושפיר קאמר הגמ' דאי לדרי עלמא נמי תיקן אין ב"ד יכול לבטל כו', וכן פריך עמ"ש אי אישר חילי אבטליניה והא אין ב"ד יכול לבטל כו', וכמ"ש התוס' ביבמות (דף צ) ד"ה אזיל, דל"א הפקר כו' במקום שאין סברא שיפקירו ממונו, וה"נ כשיחזור הדבר לקלקולו לא יסכימו ב"ד שיופקע החוב, ולמה יבטלו דברי ב"ד של הלל, וא"כ כשיחזור לקלקולו לא יצטרכו לתקן מחדש (וז"א בגדר ביטול רק דלא תיקן ע"ז ומ"מ צריך ב"ד), והפנ"י כתב דלהראב"ד מ"ש לבטולי היינו כדלא אכשור דרי ורק משום עולבנא דדייני, וא"כ שאני הכא דהוי ביטול דברי ב"ד חבירו לגמרי שהגם שנמנעו מלהלות אין חוששין לתקנתם, משא"כ התם בימי ר' שבקשו להתיר נתינים, שדוד גזר עליהן לפי שראה אכזריותן ושאין ראוין לדבק כו', ובימי ר' חזרו למוטב ודבקו במדות טובות, וגם כבר נטמעו בהן ע' קדושין (דף ע) דראי נתינאי, ולזאת רצו להפקיע שעבודן, ובלא"ה פריך הגמ' שפיר על שמואל דקאמר אבטליניה, והא אין בית דין יכול לבטל כו', דשמואל, לא נסמך ע' ב"מ (דף פו) שמואל ירחינאה חכים אתקרי ורבי לא יתקרי (ובת' הגאונים והרמ"ע דהיה כן לפי שהיה בעל מום יע"ש), והגם דהלכה כשמואל בדיני וע' ב"ק (דף צו), מ"מ לענין הא דמה אבות מנחילין כו' בעי סמיכה, והיינו דקאמר נ"מ לבטוליה דאי לדריה תיקן יכולין גם ב"ד שאינן סמיכין לבטל התקנה, ומייתי משמואל דאמר אבטליניה, אף שלא היה סמוך, ואינו דומה לב"ד של ר', ואולי זה שאמר אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה, אף שלא יוכל להגביר בחכמה על הראשונים ע' עירובין (דף נג) לבן של ראשונים כו', מ"מ כשיוסמך מר"ג שבבבל, יהא לענין זה כחו גדול יותר מהלל, כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף ה) דלענין הפקעת ממון עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שבאין מהזכרים כו' ועדיפי מהלל יע"ש, וע' ב"מ (דף צו) רש"י ד"ה נימעלו ב"ד שבאותו דור כו' כמו שתקנו לו הם קנין זה, ומוכח מזה ג"כ דלענין ממון יכולין לבטל דברי ב"ד הקודמין, ומש"ה סד"א שימעלו ב"ד שבאותו דור שהניחו התקנה ולא בטלוה

ובענין מ"ש שנשאר לו זכות בממון, עמ"ש בספרי אה"ר (סי' מ) עמ"ש הר"ן במה שמזכהו קרקע כל שהוא וכותב פרוזבול, לפי שהדבר בעצמו זכות, אף שנמשך ממנו חוב כו', די"ל שאינו חוב גדול, דהא על הלוה לקיים מצות פריעת בע"ח וכדפרש"י כתובות (דף פו) שיהא הן שלך צדק כו', ושייך זה גם בשנת השמטה, ומש"ה לפרש"י כופהו שיאמר אעפ"כ כו', ולא נפקע מצוה וחובת גברא, רק ענין התביעה ונגישה ושעבוד, ומ"ש אל יאמר בחובי אני נותן לך כו', מ"מ עליו לקיים דבריו דהן שלך צדק, ויתן לו בדרך מתנה, ומתחלה אינו כופהו להחזיר ולומר אעפ"כ כו', דא"כ מבטל מ"ש לא יגש וגו' [וגם י"ל עפמ"ש בב"מ (דף מט) ובכתובות (דף קב ד"ה אליבא) כתבו התוס' שהנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"ג שלא הגיע לידו משום דסמכא דעתיה וגמר ומקני, וה"נ כשא"ל במתנה אני נותן לך, סמכה דעתיה של המלוה כיון שבעצם מגיע לו המעות, וממילא אסור לחזור בו, ומש"ה כשחוזר בו כופה שיאמר אעפ"כ], וא"כ מוטל חיוב מוסרי על הלוה לשלם, וז"ש פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו' וירע עינו באחיו האביון ויחשוד בכשרים ולא יתן בהם אומן ויקפוץ ידו מלהלות, בידעו שלא יוכל לנגוש בם ולתובעם ולירד לנכסיהם, והישר לב יאמין בתומת וישרת לב העני שיקיים מעצמו מצות פריעת בע"ח, גם כשלא יוכל לתבוע ממנו, וכאשר נתקלקל מעשה העם ונמנעו מלהלות זא"ז, וגם רבים מהלוים לא נזדהרו לקיים המצוה המוטלת עליהם באין נוגש, וננעל דלת בפני לווין, עמד הלל והתקין פרוזבול, וגם חפץ התורה הוא שישלמו רק שלא יגוש בו ורבים מחכמי אה"ע התפלאו על חוקי התורה הקדושה אשר הכריחה העשיר להלות להעני, לבל יחשב לבליעל, ונתנה חופש ורשות להלוה שלא ישלם להמלוה כספו, וה' לאפוחין הרחיב לדבר מזה, ולפי האמור אין מקום לתמיהתם, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדו]

ועפמ"ש התוס' ביבמות (דף פט) הנ"ל, יש ליישב לענ"ד מ"ש הרשב"א בשבועות (דף לא) ד"ה משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי, והקשה דהא לא חייבתו תורה על מה שאינו מגיד עדותו, אלא כשמפסיד לתובע ממון בכפירתו, וי"ל דמשחק בקוביא ופסולי דרבנן מהני עדותן לענין דאי תפיס ואפי' בעדים לא מפקינן מיניה, ותמהו האחרונים דהא השתא עדיין לא תפס והביאו מ"ש הרמב"ם פכ"א מעדות, ועפמ"ש י"ל דס"ל להרשב"א כהתוס' דכיון דמדאורייתא מהני עדותו מחייב, והוקשה להרשב"א דהא כיון דפסלוה רבנן, הוי כפסול מה"ת, דדוקא לענין מלתא דאיסורא י"ל דס"ל דמידי דרבנן אינו ענין למה"ת, משא"כ בדבר שבממון שהפקיעו זכותו ויליף מקרא שהפקר כו', ותירץ הרשב"א דמהני עדותן דאי תפיס לא מפקינן מיניה, וכיון שלא הפקיעו זכותו לגמרי ליכא ענין הפקר כו', וכמ"ש התוס' ביבמות הנ"ל, וממילא הדר י"ל דס"ל דאזלינן בתר מה"ת, ועמ"ש בספרי אה"ר (סי' מג) די"ל דרב פפא לטעמיה בשבועות (דף לז) דלא קאמר טעמא דהכופר במלוה שיש עליה שטר פטור משום דהוי שעבוד קרקעות עמש"ש, ובזה נסתר לענ"ד מ"ש הגרע"א (ת' קנג) להוכיח דר"פ סבר דשע"ק אינו כקרקע, די"ל דג"כ סבר שאין נשבעין על כפירת שע"ק, אלא דלטעמיה דאזיל גבי משחק בקוביא בתר מה"ת, וא"כ ע"כ מיירי במחל השעבוד, דאלת"ה גם ממין שיש עליו עדים הוי שע"ק, והגם שכ' התוס' דבתר תרווייהו אזלינן לחייבו, דכיון דמדרבנן מועלת עדותו יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד, היינו דכל שהפסידו ממון, הגם שגרם זה תק"ח שהכשירו לעד מיתה, סוף סוף הוי כפירת ממון, ולעולם חשיב שע"ק לפום דאזיל בתר מה"ת, והגם שחכמים הפקיעו השעבוד לא חשיב כמחל השעבוד, ובפרט דלא שייך סברת הפקר ב"ד, כיון שלא הפקיעו זכותו בהממון והחוב, והפקיעו רק השעבוד, ומ"ש התוס' בב"מ (דף ד ד"ה אין) דכיון שהפקיעו חכמים כו', היינו דוקא למ"ד דלא אזלינן בתר מה"ת, והתוס' בשבועות כ' ליישב דמשכחת חיוב שבועה מה"ת (קודם שהפקיעו חכמים כו') כשמחל השעבוד, ור"י לא מצי מיירי הכי דא"כ ה"ה במלוה בשטר (ומ"ש המחנה לוי דבשטר ל"מ מחילה ע' ירושלמי פ"ק דגיטין (וסי' יב), רצ"ע לע"ד דלהמפרשין טעמא דממה שאינו מחזיר השטר נראה שאינו מוחל בלב שלם, שייך זה דוקא כשמוחל החוב (בשלמות) ולא כשמוחל רק השעבוד קרקע, וגם להסוברין דהיינו משום דהוי כגבוי ע' תוס' סוטה (דף כה), ל"ש זה במחילת שע"ק לבד], וקצת י"ל דדוקא לסברת ר"ה בריה דר"י דקאמר שטרא נמי עביד דמרכס, ס"ל שכל כתיבת השטר (ולא הלוה בע"פ בפני עדים) הוא בשביל השע"ק ומש"ה חשיב שע"ק, אבל לר"פ דקאמר שטר הא מנח, אין הכרח דכוונתו להשע"ק, אלא בשביל שהוא דבר המתקיים ומש"ה ס"ל דאינו שע"ק לפי שכולל גם חיוב מטלטלין, ומש"ה פרש"י (דף לב) ד"ה ש"מ שהכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע, דאי גובית מטלטלין מאן לימא שכוון רק להשע"ק, דהוא מוכרח לכתוב השטר כתובה (ואצ"ל כמ"ש הגרע"א בפרש"י הנ"ל)

ועפמ"ש מיושב מה שהקשה מהרי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות עמ"ש הש"כ יו"ד (סי' קיט ס"ק כז) במוכר דבר איסור מדרבנן ונודע האיסור אחר שאכלו, אמאי לא יאמר הלוקח להמוכר לא הפסדתיך אלא שיעור דמי טרפה, כדקיי"ל במוכר איסור