אמרי שפר קלצ'קין קכה

רק די"ל דהרמב"ם ס"ל דגם אם יכוין למצוה לא יעבור רק על איסור ב"ת ולא משום משאוי, וכיון דהוי נוי ותכשיט לא נפקע זה מצד האיסור דב"ת ויעבור רק על איסור ב"ת בשוא"ת. ועתה נוכל להסביר שיטת הרי"ף דמה שמותר לצאת בשבת בטלית מצויצת היינו דהמצוה משוי ליה לנוי ותכשיט, והיכא שיש איסור בל תוסיף בלבישת הציצית נפקע החשיבות והוי משאוי, ומותר לצאת בטלית מצויצת בחול בלילה שלא יכוין למצוה ולא יעבור על ב"ת (וכיון שלא יברך ידע שאינו מצוה) וגם אם אולי ישכח ויכוין למצוה הוי רק חשש איסור ב"ת בשוא"ת ולא חששו לזה, אבל בשבת בלילה אסור לצאת בו שיש לחוש שמא יכוין למצוה ויהא איסור ב"ת וס"ל דכיון שיהא איסורא יתבטל הנוי והחשיבות ויהא כמשאוי ויתחייב חטאת ויש לחוש ולהחמיר שלא יבא לידי חיוב חטאת, ועולה דברי הרי"ף בטוב טעם

כ"ז כתבתי אנכי הצעיר בעזר ה' החונן לאדם דעת מאת ידידו הדו"ש ושלום תורתו יעקב זלמן בהגאון אדמו"ר ברוך מרדכי זצוק"ל ליבשייץ. ע"כ קונטרס גיסי היקר הרב הה"ג החריף ובקי הנ"ל. סימן סט כ"ה סיון תרנ"ב ברעזי. כבור ידידי הרב הגדול כו' מו"ה יעקב יוסף הכהן נ"י בלובלין

קבלתי מכתב כת"ר ומ"ש להעיר עמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' א) בענין חקירת האחרונים בדין ספק ברכות כשיש ס"ס המסייע לחיוב, שכתב השואל דלפמ"ש הט"ז (סי' ח) דלענין ברכה לא מוקמינן אחזקה וצריך לבדוק הציצית משום חומר לא תשא, לא עדיף ס"ס מחזקה, והעיר כבודו דהא שאני התם דאפשר לברר, יראה כבודו בלשון הט"ז שכתב וז"ל וא"ל הא אין סומכין על החזקה כל שיש לפנינו לבודקו י"ל הכא שאני דכבר בדק הטלית רק דחיישינן לקלקול ע"כ שפיר סומכין מדינא אחזקה ע"ש ואס"ד דהיינו מטעם שאפשר לברר הדק"ל דבל"ז יש חשש שלובש בגד ד"כ בלא ציצית [וכבר נסתפקו גם היכא דא"א לברר וכגון שבין כך יעבור זמן תפלה בצבור, דכיון שתקנת הברכה היתה אחר שיבדוק הציצית מקודם, אפשר שאינו מברך בלא בדיקה, הגם דאין חשש איסור לבישת ד"כ בלא ציצית דהא תמיד סומך עצמו על החזקה ואינו בודקם בכל רגע שמא נתקלקלו]

ומה שלא כתבתי להוכיח מהא דהיה מהלך חוץ לכרך והריח כו', דמהני רובא לענין שיברך עליו וס"ס הוי כרובא, היינו משום דלא מוכח מזה מידי, דשאני התם שאין הספק בעצם הברכה רק שאינו מברך מצד חשש איסור ומש"ה מברך ברוב כו' כיון דהחשש איסור שהריח של ע"א הוי מיעוטא בעלמא, וכן הא דהיה מהלך חוץ לכרך וראה אור כו', ג"כ לגירסת הרמב"ם כשאינו מברך הוא רק מצד חשש איסור ובמחצה על מחצה דליכא איסורא משום דהוי ס"ס, דגם של כותי אפשר שאינו לע"א, מש"ה חייב לברך. אמנם להרי"ף ורא"ש דטעמא מפני שלא שבת ממלאכת עברה לפי שהודלקה בשבת, ליכא חשש איסורא. ומ"ש הט"ז (סי' תרמט) שאין לברך על אתרוג המורכב לפי שנעבדה בו עבירה דהרכבה וע' תוס' ב"ק (דף סז) דלענין ברכה להזכיר ש"ש ראוי להחמיר, היינו משום דב"נ מצווה על הרכבת אילן, משא"כ הכא שהא"י לא עשה בה עבירה מה שהדליק בשבת ולא מאיס לענין ברכה וכמ"ש (סי' שכה סעיף ד) דפת שאפאו א"י לעצמו בשבת מותר לאכלו לצורך ברכת המוציא, ועכצ"ל דמה שאינו מברך על הנר אינו מטעם חשש איסור רק לפי שתקנת הברכה היתה רק על נר ששבת, וא"כ הדר מוכח דכשיש ב' ספיקות לחיובא מברך הגם דהספיקות הן בעצם הברכה, אך גם להרי"ף ורא"ש י"ל דאיכא חשש איסורא דמאיס לברך עליו, דהא קאמר הש"ס וכ"ת הך איסורא אזל ליה כו' אלא הדתניא המוציא שלהבת לר"ה חייב אמאי חייב מה שעקר לא הניח כו', ועמ"ש הנמ"י פ"ב דב"ק דמש"ה מותר להדליק מע"ש שתהא דולקת בשבת הגם דאשו משום חציו, לפי שנחשב כמו דאגמריה בידים בההוא עידנא שהתחיל היינו בע"ש ועמ"ש התוס' סוף תמורה דנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משיך איסורייהו לעולם, ובודאי אין כוונתם שלא נשלם מצות קבורה גם כשנעשה אפר, דמנ"ל שחיוב קבורה הוא גם אחר שנעשה אפר וע' ע"א (דף סב), גם דא"כ תיפוק לאסור אפרן לפי שצריך להיות קבור שם, גם דא"כ הו"ל להתוס' לומר בלשונם שלא נעשה מצותן לפי שעדיין צריך קבורה, וצ"ל כוונת התוס' דבקבורה לא חשיב נעשה מצותו לפי שקיים המצוה ומה שמתרקב ונעשה אפר נעשה מאליו והקוברן אינו עושה זה בשלמות, ולא חשיב נעשה מצותו אלא בשרפה משום דאשו משום חציו ובהדלקתו מקיים כל המצוה ונחשב כמו שגומר הפעולה ועמ"ש לעיל סי' יג] ומש"ה מאיס לברך על נר שהדליקה בשבת משום שבזה נחשב כמו שבא גמר הפעולה בעת התחלת הפעולה, ושאני פת שנאפה בשבת, שכבר נגמרה פעולת האפיה מכבר מקודם האכילה, וגם כבר כ' הש"א (בשו"ת החדשות סי' ט) דבכלל לא תאכל כל תועבה הוי גם כשנעשה ע"י א"י וקטן מדקאמר בחולין (דף קטו) דמדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ולא קאמר דבעי קרא כשנרבעו ע"י א"י וקטן או ממילא עכ"ד, והגם דשאני התם שמתועב בעצם מעשה הרבעת והרכבת כלאים לפי שגזר הי"ת שיהא ההרכבה במינו, משא"כ הכא דהוי רק איסור מלאכה אגברא וב"נ אדרבה אין לו לשבות (סנהדרין דף נח), אכתי כבר כ' התוס' בחולין דמש"ה לא נחשב בישול של שבת תועבה לפי שאין ניכר שנעשה בשבת (והגם שלא הופג טעמו וניכר שנתבשל היום לא חשיב ניכר שנעשה בשבת) ושאני בב"ח שהבישול ניכר, וא"כ י"ל דלענין נר דהוי כמו שמדליק השתא, הוי דומיא דבב"ח דל"ש גם כשנתבשל ע"י א"י וקטן וכדפרש"י שם ד"ה הרי, דגם כשלא בא בעבירה כגון ע"י קטן מאחר שתעבתי לך אסור ע"ש, והיינו מה שביארתי בספרי די"ל דמה שאינו מברך על נר שנעשה בו עבירה, היינו משום דמדרבנן מאיס לברך עליו, הגם דהיה מלאכת היתר אצל המדליקו, ומכ"ש להרמב"ם דמפרש מטעם חשש איסור ממש, ועכ"פ כיון שאין הספק בעצם הברכה רק מטעם האיסור ושמאיס לברך, וממילא כדאיכא רובא וס"ס להיתר ליכא חשש איסור ומיאוס וחייב לברך, ולא מוכח מזה מידי לענין היכא שיש ספיקות בעצם הברכה (וגם ע' פמ"ג דלהט"ז לא הוי דיעבד ברכה לבטלה על אור שלא שבת דנהנה כו'], וגם בלא"ה שאני ברכת הריח ע' מהרש"א פסחים (דף קב) דל"ש ספק ברכות להקל בברכת הנהנין וע' ברכות (דף יב תד"ה לאו) ובגליון רע"א שם ובתוס' ברכות (דף מט ודף ם) כח דהתירא עדיף, וע' (סי' ח) על האיבעיא דתורמסא ומש"ש, ואינו דומה למה שחקרו האחרונים לענין ברכת המצות כשיש ס"ס לחיובא ע' דברי חמודות ריש ה' ציצית ובבאה"ט (סי' יז ס"ק ג), והגם די"ל דשאני התם שא"א לו לצער עצמו שלא לאכול יותר באותו שעה, גם דא"כ יהא לבטלה מה שבירך מקודם, משא"כ ברית דאפשר שלא יתכוין להריח ולא יצטרך לברך על הנאה הבאה לו בע"כ וא"צ לחזור אחר בשמים במ"ש, אכתי י"ל כמ"ש. ובל"ז שאני גבי נר שיכול לברך על תוספת של היתר אלא דגזרה משום עמוד ראשון, והנה מלבד כל אלה, השואל במכתבו חקר לשיטת הסוברין דס"ס לא עדיף מחזקה מעלייתא, לפמ"ש הט"ז דבחזקה כזו א"צ אף לברר, וע' ב"ב (דף כג) תד"ה חוץ שהקשו לרבנן דרשב"א אמאי לא אזלינן בתר רובא כו' ותירצו דהוי תקנ"ח כדי לקיים מצות השבה כיון שיכול להתברר על ידי הכרזה ע"ש, וקשה דגם בלא תקנ"ח היכא דאיכא לברורי מבררינן, וצ"ל לפי שא"צ לברר ע"י טרחא דהכרזה, ויותר י"ל עפמ"ש הנוד"ב שא"צ לברר היכא שלא יוכל להתברר רק ספק אחד ושבודאי ישאר הספק השני, וה"נ י"ל דגם כשיתן סימן לא יתברר בירור גמור שהוא שלו ע' פרש"י ב"מ (דף כז) ד"ה היכי מהדרינן ומש"ש, וכיון שלא אפשר לברר בירור גמור לא היה מחויב לברר בלא תקנ"ח: