אמרי שפר קלצ'קין קכד

בחו"ל, וכפמ"ש מתורץ שפיר, ונסתר מ"ש הח"ס לתרץ בזה מה שהשמיט הרמב"ם מימרא דר' אמי, ומסתבר דעשה דפסח שיב"כ שדוחה שבת, אינו מחויב למצוא טצדקי להפקיע המצוה (ע"י הפקר נכסיו), וכיון שאין צבור נדחין לפ"ש יתבטל מצותו לגמרי אם לא ידחה שבת: יג) וע"פ מה שביארנו דקאמר הואיל ובידו להפקירן, דמחויב לעשות כן בכדי שלא ידחה לשבת שיב"כ וממילא נחשב כאינו ראוי לכסות בו וממילא לא עבר על ביטול מ"ע משעה שלבשו קודם שהפקירו וכמ"ש, י"ל דהיינו דוקא משום דקיימינן אליבא דר"א דס"ל חובת טלית, משא"כ לפום דקיי"ל חובת גברא דממילא לא בעי' ראוי לכסות לפמ"ש המ"א (סי' יט), וא"כ גם בהפקיר טליתו לא יתקן מה שביטל המ"ע מה שלבש הבגד קודם שהפקירו ולא יתוקן למפרע ביטול המ"ע אם לא יטיל בו ציצית אח"כ וכמ"ש (אות ז), וא"כ איכא למילף משתי הלחם ואינך שידחה שבת, כיון דלא שייך לומר שלא ידחה מטעם הואיל ובידו להפקירן, וא"כ יש צד לומר כדברי כת"ר דהא דמותר לצאת בשבת בטלית מצויצת הוא מטעם דחייה להרי"ף, אבל מה נעשה שעומד כנגדנו פירכא דמה לציצית שאינו תדיר כמו אינך, גם אטו איכא מ"ע שילך מלובש בציצית בר"ה הא יוכל לקיים המ"ע בלבישת הבגד בביתו וחצרו ושלא יצא לר"ה (וצ"ע לשון הרמב"ם דאין מ"ע דוחה ל"ת שיב"כ, דתיפוק ליה דליכא מ"ע שיצא לר"ה ואין הליכתו בר"ה שייך להמ"ע דציצית]. ומלבד זה מ"ש המ"א דלמ"ד חובת גברא לא בעי ראוי לכסות, אינו מוכרח ואדרבה נראה להיפוך דלמ"ד ח"ג פשיטא דבעינן ראוי לכסות ודוקא למ"ד ח"ט דעל הטלית קפיד קרא ואף המונח בקופסא חייב סד"א דלא בעינן ראוי לכסות וקמ"ל דמודה שמואל דעכ"ז בעינן ראוי לכסות [וכן משמע מהגר"א שם דמפרש כן] ועפ"ז צ"ע מ"ש הגרע"א בחידושיו (סי') י) לענין טלית של צמר מצויצת ונמצא חוטי פשתן והוצרך לשלוף דלא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי, כיון דאין שום פסול בציצית ואם היה לובשו היה יוצא ידי מצות ציצית רק שעבר על איסור כלאים ע"ש, וע"פ האמור י"ל דכיון שיש בו כלאים אינו ראוי לכסות בו ופטור מציצית ואם לבשו לא קיים בזה מצות ציצית ושפיר מיפסל משום תולמ"ה ושפיר ניחא דין של הגו"ר והפמ"ג (סי' יח), אך מה שסיים הפמ"ג בלשונו דאף כשנאמר דמה"ת מותר כלאים גם האידנא מ"מ מדרבנן הוי תולמ"ה, צ"ע דלא הותר כלאים רק בציצית ולא שיהא כלאים בהבגד (לבד הציצית) ואסור לכסות בו מה"ת

יד) ובטעם הרי"ף דאוסר לצאת בשבת בלילה בטלית מצויצת, נראה לענ"ד לומר כוונה ישרה, דהנה בעירובין (דף צה) גבי המוצא תפלין בשבת מכניסן זוג זוג ור"ג אומר שתים שתים קאמר הגמ' דת"ק סבר שבת זמן תפלין ור"ג סבר שבת לאו ז"ת ופרש"י בד"ה ת"ק ומשום הצלה לא מישרי ביה טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכ"ש דכיון דזמן תפלין הוא ואיכא ב"ת אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי עכ"ל. והקשה השג"א (סי' מא) על פרש"י מהא דקאמר במנחות (דף לז) דלר' ישמעאל היוצא בשבת בטלית שהטיל בה ג' ציציות פטור מחטאת דס"ל דשלש מצות מיהו איכא, ויקשה דהא גם לרי"ש כשמטיל ג' ציצית עובר על בל תגרע כדמוכח בזבחים (דף עט) גבי הנתנים במתן ד' שנתערבו במתן א' ואתי איסור בל תגרע ומשוי עילויה כמשאוי עכ"ד. ולא זכיתי להבין קושייתו דהא פרש"י רק אי נימא דתפלין לאו תכשיט והמצוה משוי ליה למלבוש דממילא כשיש אדרבה איסור בלבישה ליכא מצוה והוי משאוי, וכוונת פרש"י דעל זוג השני דליכא מצוה לא תכשיט נינהו, וכ"ש דכדהוי ז"ת ואיכא ב"ת דאיכא איסורא ולא מצוה דהוי משאוי, ומ"ש רש"י בד"ה ר"ג דס"ל שבת לאו ז"ת ודהא דשרי משום דהוי תכשיט ודליכא משום בל תוסיף דאין כאן מצות תפלין אלא כשאר מלבוש, כוונתו דכיון דס"ל לר"ג דהוי תכשיט בעצם בלא המצוה א"כ לא הוי כמשאוי, והא דלא מיתסר עכ"פ משום בל תוסיף, פרש"י דכיון שאין כאן מצות תפלין ליכא משום ב"ת דשלא בזמנו לעבור צריך כוונה, וכן מבואר בלשון פרש"י ד"ה ור"ג דגריס ת"ק סבר מצות אצ"כ ולכ"ע הוי תכשיט הלכך כו' אף בלא מכוין איכא ב"ת ע"ש, ולא מסיים דמשוי עילויה כמשוי, משום דלפום דקיימינן דכ"ע ס"ל דהוי תכשיט ומלבוש בעצם גם בלא המצוה אין כח באיסור ב"ת לבטל חשיבות המלבוש ואיכא רק איסור דב"ת, שוב מצאתי מעט מזה בתשובת הגאונים מפרשי הים שתירצו קושיית השג"א הנ"ל, דכיון דהטלית הוי מלבוש גמור והג' ציצית לרי"ש הן ג' מצות מאי ענין איסור בל תגרע לחייב עליה משום הוצאה בשבת יע"ש. אמנם עדיין צ"ע דנהי דהטלית הוי מלבוש בעצם, אנחנו אין אנו דנין על הטלית רק על הציצית שאינם מלבוש בעצם ורק המצוה עושה אותם לנוי הבגד, וכשיש איסור בל תגרע בטל הנוי דהוי רק מחשיבות המצוה, וכדאמרי' הכי גבי תפלין. לזאת נלע"ד ליישב עפמ"ש הרשב"א בר"ה (דף טו) שאם ביטל מ"ע לגמרי עובר על בל תגרע ועמ"ש הט"א שם ומ"ש אאמו"ר הגאון זצ"ל בברית יעקב ח"א (סי' ד) וכ"א ע"ש, וא"כ ליכא גריעות בהטלת ג' ציצית יותר ממה שהיה לבוש בגד בלא ציצית כלל וע' שבת (דף קלט) רש"י ד"ה חייב וז"ל ואילו לא היתה מצויצת כלל לא מחייב דהא לבושיה הוא ע"ש, וע' פמ"ג (סי' יג בא"א סק"ב) שנסתפק אם חייב חטאת כשיוצא בטלית של כלאים בשבת, ובפרש"י הנ"ל י"ל דהוי כהר"י שבמרדכי דבשבת מותר ללבוש בלא ציצית, ולע"ד מורה לשון פרש"י דכיון דהוי מלבוש בעצם לא אתי האיסור ומשוי ליה למשוי וכפרש"י עירובין הנ"ל, וה"נ נהי דאסור ללבוש הבגד משום כלאים לא יצא בזה מתורת מלבוש ואינו חייב עליו משום הוצאה בשבת, אך כשהבגד של כלאים היא מצויצת, י"ל לפי מה שביארתי למעלה דממילא אינו ראוי לכסות בו, משום איסור כלאים ועמש"ל בשם ההפלאה, ובגד שא"ר לכסות בו ליתיה במצות ציצית, וגם כשיסיר הכלאים אח"כ יופסלו הציצית משום תולמ"ה, וא"כ חייב חטאת משום חוטי הציצית דהוי משוי ולא נוי (ולא בטלי להבגד משום דחשיבי דיכול להסירם ולהטילם בבגד אחר), ועכ"פ י"ל דדוקא לרבנן דכ"ז שלא נגמר הטלת הארבע ציציות ליכא שום מצוה חשיבי החוטין משאוי, משא"כ לר' ישמעאל דכאו"א מהציצית הוי מצוה, ונהי דמודה דאיכא בזה משום בל תגרע, הא לענין בל תגרע אין גריעות בהטלת ג' ציצית ממה שלא יטיל כלל ולא יתוקן זה בהסרת הציצית, וכיון שאינו עובר יותר על ב"ת בלבישתו הטלית של ג' ציצית מלבישת טלית שאין בו ציצית כלל, מהני הא דהוי ג' מצות לר' ישמעאל דמשוי לה נוי ואינו משאוי, דהא הבגד שהוא מלבוש בעצם לא אתי האיסור ומשוי ליה למשוי, רק שאנו דנין על חוטי הציצית, וכיון שאין חיוב להסירם דבהסרתם לא יתוקן האיסור דבל תגרע ואדרבה יש עדיפות בהטלת הג' ציצית שמקיים ג' מצות לרי"ש ממילא הוי נוי ואינו חייב חטאת בהוצאתו לרי"ש ומיושב קושיית השג"א, ואפשר דהשג"א הולך בשיטתו בטו"א ר"ה באבני מלואים שם שרוצה לחלוק על הרשב"א ולומר דאיסור בל תגרע הוי רק כשהתחיל במצוה ולא גמרה אבל בביטול מצוה לגמרי ליכא משום בל תגרע, וממילא לשיטתו אדרבה יש גריעותא בהטלת הג' ציצית ובהסרתם שישאר הבגד בלא ציצית יתוקן האיסור דבל תגרע להלובשו, וממילא ראוי שיחשבו הציצית משוי ולא נוי, ועפמ"ש מוכח דרש"י ס"ל בזה כהרשב"א: מו) ונחזור לעניננו דהנה הרמב"ם (פ"ג ה' ח) כתב וז"ל מותר ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת אע"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך עכ"ל וע' ב"י (סי' יח), וטעם הדבר דלא עבר על ב"ת משום דשלא בזמנה לעבור בעי כוונה, ואם יברך מלבד שיעבור על ברכה לבטלה יעבור ג"כ על ב"ת כיון שיכוין למצוה, ואי הוה ס"ל להרמב"ם כשיטת רש"י אפשר שהיה אוסר לצאת בו בליל שבת כיון שיוכל לבא לידי חיוב חטאת דאולי יכוין למצוה ויעבור על ב"ת ויהא נחשב כמשאוי, וע' שבת (דף סב ד"ה וכל) שכתבו התוס' דכיון דמשאוי הוא ויכול לבא לידי חיוב היכא דיוצא בלא שינוי משום בזיון לא שרינן [וכ"כ הרשב"א (ח"א סי' תתעח) וז"ל מכאן אוסרים כו' אף דמברכין עליהם להתעטף כי אין זה אלא ספק ברכה לבטלה אבל ספק לשאת משא בשבת אסור עכ"ל] וכל היכא שיכול לבא לידי חיוב חטאת החמירו לאסור,