אמרי שפר קלצ'קין קכג

כלאים, וע' פמ"ג (סי' יח) שאם היה כלאים בבגד ועשה ציצית ואח"כ הסיר הכלאים י"ל דהוי תעשה ולא מן העשוי בפסול כיון דבשעת הטלת הציצית לא היה הבגד ראוי לכסות, וה"נ אין ראוי לכסות בו ביום השבת וכשאסר ע"ע הבגד בהנאה פטור מלהטיל בו ציצית למ"ד חובת טלית כיון דא"ר לכסות, ועפמ"ש דגם למ"ד ח"ג בעי ראוי לכסות, ממילא כשהטיל בו ציצית ואח"כ נשאל על נדרו הוי תולמ"ה דבעת הטלה לא היה ראוי לכסות], ושפיר קאמר הש"ס הואיל ובידו להפקירן ומחויב לעשות כן כדי שלא ידחה ל"ת שיב"כ, והוי תיקון למפרע שלא חל עליו המצוה מעיקרא, כאשר נחשב הבגד לאינו ראוי לכסות בו לפי שאסור ללובשו ושיהא הבגד שלו, וממילא לא עבר על ביטול מ"ע גם משעה שלבשו קודם שהפקירו, כיון שלא חל עליו המצוה מעיקרא, ועמ"א (סי' יג) דמשמע דמפרש ג"כ שחייב להפקיר, וכן י"ל גבי מזוזה דכיון שמחויב להפקיר אין הבית עומדת לדור בה ולא חל עליו מעיקרא המ"ע דמזוזה

יא) ובזה יעלה בידינו לתרץ קושיית הגאון ר"ד דייטש שהובא בח"ס (או"ח סי' קכד) מ"ט מכשירי פסח דוחה שבת לר"א הא מודה ר"א בציצית ומזוזה דלא דחי הואיל ובידו להפקירן והא כמ"כ יוכל להפקיר נכסיו ויהא פטור מקרבן פסח לפמ"ש התוס' בפסחים (דף ג) דמי שאין לו קרקע פטור מק"פ, וע"פ האמור מיושב, דדוקא גבי ציצית דהוי עשה גרידתא דבכל דוכתא לא דחי לעול"ת ול"ת שיש בו כרת, מש"ה נהי דהכא יש סברא שידחה, מ"מ מחויב הוא להפקיר ולהפקיע מעליו המ"ע בכדי שלא ידחה ל"ת שיב"כ דחמירא, אבל עשיית קרבן פסח דהוי עשה שיש בה כרת דדחי ל"ת שיב"כ דשניהם שווין וכעשה דוחה ל"ת דעלמא, וע' ראב"ן פסקי יבמות דעשיב"כ כגון מילה ופסח דוחה ל"ת שיב"כ, וע' רמב"ם פי"ט משבת שכתב בלשונו שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת, ומבואר דעשיב"כ שפיר דוחה שבת, והא דדוקא בל"ת שיב"כ חייב על שגגתה חטאת, לא הוי מפני דחמירא רק דחיוב קרבן הוא דוקא כשעבר בקו"ע ע' מכות (דף יד), והא דאצטריך קרא למילה ופסח דדוחה שבת ולא יליף מהא דעשה דוחה ל"ת דה"ה דעשה שיב"כ דוחה לל"ת שיב"כ [ובתשובת ברית יעקב מאאמו"ר הגאון זצוק"ל ח"א (סי' עב אות טז) כתב לתרץ דליכא למילף מקל על חמור דכמ"כ עשה דחמיר דוחה ל"ת דחמיר ולענ"ד כיון דעשה דוחה ל"ת הגם דל"ת חמור טפי כמ"ש ביבמות (דף ז), מכ"ש דדחי עשיב"כ לל"ת שיב"כ שאין העשיב"כ קלה הימנו, וכן מבואר בראב"ן שם דדחיית עשיב"כ לל"ת שיב"כ שוה לדחיית עשה לל"ת דעלמא] י"ל דמש"ה איצטריך קרא למילה דמה שדוחה שבת שימול בזמנו ביום השמיני ע"ז ליכא כרת דעל האב אין חיוב כרת והבן קטן הוא ולאו בר עונשין, וע' רש"י שבת (דף קלג) ופסחים (דף צב), ואינו ענין למ"ש התוס' בקדושין (דף לד דאשה אינה יכולה להדליק שמן שרפה ביו"ט ולא אתי עשה ודחי ל"ת משום דלגבי גברא הוי יו"ט עול"ת, דממילא אלים הל"ת וליכא למילף מכלאים בציצית, משא"כ הכא דנהי דממילא יש בזה ענין תומר, עכ"ז קילא היא מהל"ת שיב"כ גם גבי האב, וכ"כ במהרש"א פסחים (דף נט) רש"י ד"ה מחו"כ דלמ"ד נשים א"ח כרת לא הוי עשיב"כ, ומשום דנהי דמטעם זה חשיב עשה חמורה עכ"ז אין בכחה לדחות הל"ת שיב"כ החמורה טפי, וכן לא דחי עשה בעלמא כדלא הוי בעידנא, וע' בחידושי רמב"ן דלכך לא מתרץ הגמ' ביבמות על הא דקאמר נילף ממילה שכן היא בכרת, משום דבהמצוה למול בזמנו אין בו כרת, ודוקא כדרוצה הש"ס ללמוד מפסח ומילה ממה הצד סגי בפרכא כל דהוא ודחי מה לאינך שכן כרת היינו שיש צד כרת ע"ש, וא"כ אצטריך קרא דמילה דוחה שבת דהוי ל"ת שוב"כ, והא דאצטריך קרא שפסח דוחה שבת, י"ל כדאמר בזבחים (דף קו) תאמר בפסח שיש לו תקנה ופרש"י בתשלומי פסח שני, וע"כ דמתקן המ"ע למפרע דאל"כ גם נותר מתוקן מכאן ולהבא, וא"כ אי נימא דלא דחי שבת משום שיש תקנה בפ"ש אזל ליה חיוב הכרת, וכעין זה כ' התוס' בזבחים (דף ק ד"ה הא), ועמ"ש התוס' ביבמות (דף ה) דלא דחי ש"ק יו"ט משום דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשרוף הקדשים אחר יו"ט, וע' מהרש"א שבת (דף קלב) תד"ה האי, דמש"ה לא ילפינן שידחה מילה שלא בזמנו יו"ט כו' משום דאפשר למולו למחר ע"ש, ושפיר אצטריך קרא לפסח שדוחה שבת אף שיש לו תשלומין בפסח שני אמנם לכאורה קשה דהא אי לא היה פסח דוחה שבת לא היה תשלומין בפ"ש דאין ציבור נדחין לפסח שני, וכמו שאם כל הצבור טמאי זב דלא הותר טומאת זב דצבור אין נדחין לפ"ש ואינם עושין כלל, ואין לומר דשאני טמאין דלאו בני קרבן נינהו משא"כ כשלא דחי שבת רמי החיוב עליהם רק שהם אנוסין ואף צבור נדחין לפ"ש, וכעין מ"ש הרמב"ם דאם היה טמא בראשון והזיד בשני פטור מכרת ואם היה אנוס בראשון והזיד בשני חייב כרת, ומשום דכשהיה אנוס היה בכלל חיוב ק"פ רק שהיה אנוס וע"כ מושך חיוב כרת גם על הפ"ש, וה"נ נימא לחלק כן, דז"א דהא כתבו התוס' ביומא (דף נא ד"ה דוחה) וז"ל מנ"ל דפסח כשבא ביחיד דוחה שבת כגון שרוב צבור זבין ומיעוטן עושין את הראשון בשבת, הא מתמיד ליכא למיגמר אלא כשכל ישראל עושין פסח כו', אע"כ כיון דגמרינן בג"ש מה להלן במועדו אפי' בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף בפסח לא יתבטל בשביל שהוא שבח, ואם היו כל ישראל זבים חוץ מאדם א' וחל בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי עכ"ל, ומוכח דגם כה"ג לא יודחו ציבור לפ"ש, ובירושלמי פ"ט הל"א איכא מ"ד דציבור עושין פ"ש שכן מצינו בחזקי' כו', והגמ' דילן לא סברה כן וע' סנהדרין (דף יב) וא"כ הדק"ל ל"ל קרא דתיפוק שדוחה שבת כיון דהוי עשיב"כ ואין לו תשלומין בשני וע' ט"א חגיגה (דף ט), ומ"ש התוס' שם דמנלן דדחי כשבא ביחיד היינו דכיון דיליף מתמיד ממילא היינו דוקא כשהוא בציבור, אך יש לתרץ דאיצטריך קרא שגם ביחיד ידחה שבת גם כשיש לו תקנה בתשלומי פ"ש, דהרמב"ם כתב וז"ל השוחט הפסח ונמצא בע"מ ה"ז שוחט אחר בין בחול בין בשבת אפי' מאה זא"ז שוחט והולך עד שיוכשר אחד או שתחשך וידחה לשני שהרי אנוס הוא עכ"ל, וע"כ בלא קרא הוה אמינא דאחר ששחט הראשון ונמצא בע"מ יצא מכלל הציבור ויחשב עתה ליחיד וסד"א שאינו רשאי לשחוט עוד ושידחה לפ"ש ולא בטל מצותו, ואצטריך קרא לומר ששוחט והולך עד שיוכשר אחד, ושחל החיוב גם בשבת וממילא אם הזיד הוי בר כרת, ואולי י"ל דמזה הוציא הרמב"ם הדין כך, (ולציבור א"צ קרא ע' תוס' זבחים (דף לג) דעשיב"כ דוחה עול"ת) [וע' פמ"ג (סי' יג) שהקשה עמ"ש הרמב"ם שאין עשה שאב"כ דוחה שבת, דהא גם אילו היה כרת לא היה דוחה שבת דהוי עול"ת שיב"כ, ולפמ"ש א"ש כיון דהעשה של שבת אב"כ ורק הל"ת יב"כ] ונתבאר דכמו שעשה דוחה ל"ת כן דוחה עשיב"כ לל"ת שיב"כ, ולכך גבי קרבן פסח לר"א דמכשירין דמי לגוף המצוה אינו מחויב להפקיר נכסיו ולהפקיע מהמצוה בכדי שלא ידחה שבת, כיון דהוי כדחיית עשה לל"ת גרידא, ואינו מחויב להפקיע מהמצוה בכדי שלא ידחה, ודוקא גבי ציצית דהוי עשה גרידתא מחויב להפקיר טליתו בכדי שלא יצטרך לדחות הל"ת דשבת שיש בו כרת, דגם כדס"ל שיש סברא שידחה, מ"מ כיון שבעצם יש חומר בל"ת שיב"כ, מוטל עליו למצוא אופן להפקיע המ"ע בכדי שלא ידחה לשבת שיב"כ

יב) ומה שתירץ הח"ס על הקושיא מהגר"ד דייטש הנ"ל די"ל דר"א לטעמיה בערכין (דף כח) דאם הקדיש והחרים כל נכסיו לגבוה אינם מוחרמין וה"ה להפקיר כל נכסיו, לא זכיתי להבין ד"ק דהא ר"א לא קאמר אלא כשלא שייר לעצמו כלום וכדפרש"י וע' רמב"ם, אבל כשיש לו נכסים בא"י ובח"ל והפקיר רק הנכסים שיש לו בא"י, פשיטא דמופקר אף לר"א, וא"כ ישאר הקושיא דהא מה שחידש התוס' דכשאין לו קרקע פטור מק"פ הוי דיליף מראיה דיליף מקרא דולא יחמוד איש ארצך ועל א"י קפיד קרא וכ"כ הט"א ריש חגיגה שאם אין לו קרקע בא"י הגם שיש לו קרקע בח"ל פטור מראיה וא"כ הקושיא במקומה עומדת דאיך קאמר ר"א דמכשירין דפסח דוחה שבת על כל אופן אף באיש שיש לו קרקע בא"י ובחו"ל, והא יכול להפקיר נכסיו שבא"י וישאר לו