אמרי שפר קלצ'קין קכ

סימן סז

בביצה (דף כה) תד"ה ארח ארעא קמ"ל וז"ל מיהו אם נמצאת טרפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כ"כ, ומזה למד בתשובת פנים מאירות דכשאכל עוף ואח"כ נמצאת טרפה א"צ כפרה וכמ"ש ביו"ד (סי' קפה) דשלא בשעת וסתה א"צ כפרה וכמ"ש בפסחים (דף עא) שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור מחטאת. וראיתי לחותני הגאון זצ"ל בברית יעקב סוף חלק אה"ע שסתר דבריו וכתב דאדרבה מוכח להיפוך מדקאמר דבסתר פטור הא בגלוי חייב משום דהו"ל לבדוק אע"ג שא"צ לבדוק אחר י"ח טרפות אפי' טרפות הגלוים כגון נשבר הרגל, ודוקא כשהיתה טרפה בסתר כגון שניקב בני מעיה פטור מקרבן על מה ששחט בשבת לפי שאי אפשר לבדוק זה קודם שחיטה, ומוכח מזה דלענין אכילת איסור כיון שהיה אפשר לבדוק אחר שחיטה אע"ג שא"צ לבדוק אחר י"ח טרפות מ"מ צריך כפרה, וכוונת התוס' דהכא הוי שגם קודם הפשט ונתוח שאין יכולין לבדוק השתא אפ"ה מיחשב כשוגג, ואחר הפשט ונתוח שהיה יכול לבדוק ודאי דלא מיחשב כאונס עכ"ד

ולענ"ד יש לקיים דברי הפמ"א והא דחייב חטאת כשנמצא הפסח טרפה בגלוי, י"ל דהיינו משום דקרבן צריך ביקור ד' ימים קודם שחיטה ממומין (דכתיב תשמרו) וטרפות שבגלוי וע' פסחים (דף צו) ע"א (דף ה) ובחולין (דף יא) אתיא מראשה של עולה כו'. וביאר החו"ד דגם להרמב"ם שהספקות מותרין מה"ת, לענין קיום מצוה צריך שיקיים בבירור וא"כ פשיטא שחייב לבדוק קרבן מטרפות שבגלוי ומש"ה חייב חטאת כשלא בדק משא"כ הכא שא"צ לבדוק אחר י"ח טרפות וחשיב כאונס [ולא מיבעיא באכילת שוי"ט אלא גם בחול וע' חולין (דף פד) כגון אנו כו'] ומ"ש הרמב"ם דשוגג הו"ל לבדוק, הכא י"ל דלא הו"ל לבדוק, וגם שאני דבר גלוי ונראה שאינו אונס מה שלא השגיח כלל, ואין להקשות לפמ"ש התוס' בסוכה (דף מב) ד"ה שאינו מבוקר כהלכתה שפסול אפי' נמצא תם, דא"כ תיפוק דפסול הפסח שלא ביקרו, דלק"מ דהא כמ"כ תנן שחטו ונמצא בע"מ ופרש"י שאינו אנוס דה"ל לבקוריה, וצ"ל דקאמר דכשנמצא בע"מ נראה מזה שלא ביקר היטב, עוי"ל דהא מצינו בפסחים (דף מז) הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט כו', וכדי ליישב זה י"ל דהתוס' בסוכה כתבו כן להס"ד דממילא מוכח ממ"ש השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת ולא קאמר השוחט התמיד בע"מ, ומוכח לישנא דכל שאינו מבוקר פסול אפי' נמצא תם, אבל לפום דמסיק רב הונא דכגון שהביאו מלשכה שאינן מבוקרין, שפיר י"ל דדוקא כשנמצא בע"מ, ומה דנקיט בלשון שאינו מבוקר כהלכתו היינו לומר דדוקא כשהביאו מלשכה שאינן מבוקרין דכה"ג לא חשיב טעה בדבר מצוה, ומש"ה ר"ה בסוכה לטעמיה בפסחים שם (דף מז), עוי"ל דהוי בפלוגתא ע' מנחות (דף מט) ערכין (דף יג) הא מני בן בג כו' וע' תמורה (דף כט) מנין למוקצה כו', וא"ש דלמסקנא כשר הקרבן בדיעבד כשנמצא תם

ובלשון התוס' דכאן מפורש כהפמ"א שנענש כשוגג לפי שלא היה לו למהר, דאפשר שכשהיה ממתין עד אחר הפשט ונתוח היה נראה לו מיד הטרפות (וגם צריך לבדוק הריאה) ואס"ד שגם אחר הפשט לא חשיב כאונס מאי קמ"ל שקודם הפשט לא חשיב כאונס דהויא מילתא דפשיטא דאטו הוא אנוס לאכול קודם הפשט, ומ"ש עוד בברית יעקב שם מדפרש"י יבמות (דף פז) וברמב"ם (פ"ה משגגות) שחייב קרבן דה"ל לבדוק וכמו כשא"ל עדים מת בעלך ונשאת, י"ל דשאני התם שצריך ב"ד כמ"ש הב"ש (סי' יז ס"ק קכד) וגם להח"מ צריכה לכתחלה לדייק ולשאול פי ב"ד משא"כ הכא שא"צ לבדוק וע' ט"ז או"ח (סי' קצו) וגם לפי מ"ש בספרי אה"ר בפתח דבר דבמידי דאכילה שאין בא תקלה לצדיקים, מורה המכשול על חטא נפשו, אכתי כיון דאונס א"צ כפרה דלא חשיב כחטא ה"נ כן

וע' ש"ש (ש"א פ"ג) שהקשה בהא דקאמר ביבמות (דף פ) שנעשה סריס למפרע, דלמה יתחייב על אכילתו חלב כיון שאכל בהיתר שהיה נחשב קטן ואנוס הוא כמו שכתב התוס' ריש פרק החולץ, ולע"ד יש לומר דגם לפי מה שסבר שהוא קטן לפי שלא הביא ב' שערות אטו היה אנוס לאכול חלב, בפרט דגם לקטן לא ספינן איסור בידים וישנו במצות חינוך משא"כ כונס יבמתו לאחר ג' שכנסה לשם מצוה (וטעה בדבר מצוה) וע' תוס' יבמות (דף צג) ובספרי אה"ר (סי' נ) ומש"ש, וע' נ"ב מהד"ת (חיו"ד ת' צו) בהא דנדה (דף יב) אשה מהו שתבדק עצמה לחייב בעלה חטאת דלא חטאת ממש אלא איסור חטאת ולענין טומאת ז', ולשון הש"ס אינו סובל פירושו, ומה שהקשה למה יחייב חטאת הא אנוס הוא כמ"ש בשבועות (דף יח) דאכניסה אנוס הוא, י"ל דדוקא בשעת עונה וכה"ג נחשב כאנוס וכטרוד במצוה, ושלא בשעת עונה (ואינה, משתדלת ע' פסחים דף עב) לא הוי אונס, ומש"ה נקט דוקא לחייב בעלה לפי שהאשה פטורה דהויא כאונס לפי שאינה יכולה למאן, הגם שאין לה דין מורדת כשממאנת שלא בשעת עונתה כמ"ש בבאה"ט אה"ע (סי' עז) וע' ב"ק (דף לב) ובאה"ר (סי' ג), ומ"ש דא"כ לבו נוקפו ופורש, ה"פ שכשיחייבוה לבדוק שלא בשעת עונה ויראה שגם שלא בשעת וסת חוששין שמא ראתה בשע"ת. יהא לבו נוקפו ויבא לפרוש גם בשעת עונה (או כשמתאוית לו) ובשבועות שם פריך על הא דקאמר דחייב ב' דמשמע דה"ה בשעת עונה ובפרט דת"ח אין דרכו להזדקק שלא בשעת מצוה ע' ברכות (דף כג), ובע"ה הוי בל"ז ב' זיתי חלב כו' ובפרט דמיירי בטהורה ידועה שבדקה קודם והרגישה אח"כ דש"מ דמקודם היתה טהורה: סימן ס קונטרס חד"ת מאת כבוד גיסי הרב הנ' המפורסם בחי"ר כש"ת מו"ה יעקב זלמן ליבשיין נ"י מבריסק ב"ה ח' שבט תר"ג בריסק. לכבוד הרב הנאון כו' מו"ה סענדר אבד"ק איר"י

ראיתי חד"ת שמסר לי כת"ר ובקשני לשום עיני עליהם ולהשיב דבר. והנה בענין שני מוהלים בשבת נכונים דברי כת"ר מאד, אולם בענין השני במ"ש הרי"ף בתשובה שאסור לצאת בשבת בלילה בטלית מצויצת, משום דלילה לאו זמן ציצית, והרמב"ם בתשו' חולק עליו וסובר דציצית שעשוין כמצותן הוי נוי הבגד ואינו משאוי ומותר לצאת בו בליל שבת. וכ"כ הרמב"ם ביד החזקה וז"ל הטלית המצויצת כהלכתה מותר לצאת בה בשבת בין ביום ובין בלילה שאין הציצית הגמורה משאוי אלא הרי היא מנוי הבגד כו', ואלו היו חוטי הציצית שהיא מצויצת כהלכתה משאוי היה חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מ"ע דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"ש, והביא כת"ר הוכחה להרי"ף ע"פ סברת הרשב"א דגם לר' ישמעאל דסובר במנחות (דף לז) דארבעה ציצית ד' מצות הם, כל זמן שלא הטיל כל הד' ציצית לא קיים מצות ציצית דגם הוא סובר דמעכבין זא"ז, וא"כ יקשה הא דקאמר הש"ס דלר' ישמעאל גם כשהטיל ב' ציצית אינו חייב חטאת כשיוצא בה בר"ה, דהא כיון דלא קיים המצוה, לא הוי נוי, ועכצ"ל כהרי"ף דהוי מטעם דחיה, וכיון דכשיהא כל הד' ציצית ידחו שבת, גם כשאין רק ב' ציצית יש להם הכח לדחות עכ"ד כת"ר. ולדעתי אי אפשר להסביר כן כוונת הרשב"א, דמה נ"מ במה שיחשב אחר שישלים, כאו"א מהציצית למצוה, אליבא דרי"ש, הא אכתי עתה טרם שהשלים לא הוי שום מצוה ומדוע לא יתחייב על הוצאתו בשבת. אמנם באמת סברת הרשב"א נלמד מדבריו שביאר להלן בד"ה יש לומר וז"ל הלכך לרי"ש דסובר דכל אחת ואחת באנפי נפשה הוא, אין המצוה בב' דרכים שהרי המצוה כך נצטוית כל ציצית שתטיל בטלית עד חמש יהיה כאו"א מצוה ומ"מ אין קיום המצוה נגמרת כי אם בד' כו' ונמצא לא נצטוית כ"א בענין אחד, והיינו לאמר שבכל מצות ציצית