אמרי שפר קלצ'קין קיט

והשמחה שמונה משום דגם כשחל יו"ט הראשון להיות בשבת דליכא זביחה בשעת שמחה משמחו בכסות נקיה ויין ישן, ממילא אמרינן דכיון דאתרבי ליל ח' ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה והוי ככל מצות יו"ט שהיום הולך אחר הלילה, משא"כ לפום הס"ד בפסחים שאין שמחה אלא באכילת שלמים ובקדשים לילה הולך אחר היום, וממילא נהי דאתרבי לילי יו"ט האחרון לשמחה יו"ט האחרון גופיה לא אתרבי, ומדויק מ"ש בלשון פרש"י לרבות לילי יו"ט האחרון ואין שמחה אלא באכילת שלמים, ויו"ט האחרון גופיה לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב כו', והשתא י"ל דגם לפרש"י דסוכה הנ"ל, מ"מ מתיישב דשייך שמחת פורים בליל ט"ו, דכיון דביום ט"ו ליכא למצות שמחה דהא כתיב בזמניהם זמנו של זה לא זמנו של זה וכן ליל י"ד אינו במצות שמחה כמו ליל יו"ט ראשון, שייך מצות שמחה בליל ט"ו, משום דליל יו"ט האחרון שייך יותר ליום שלפניו דשייך גם בשמחה דהבאת קרבן, משא"כ יום שלאחריו שאינו אלא בשמחה דכסות ויין ולא בהבאת קרבן, ובפרט דרבא הוא דקאמר דסעודת פורים שאכלה בלילה לא י"ח ואיהו ס"ל בפסחים דשמחה דוקא בבשר ע"ש וא"כ לדידיה בודאי מובדלת הלילה מהיום שלאחריו, ובלא"ה א"ש דגם לפי מה דפרש"י בסוכה הא כתב רש"י וז"ל לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה שלפניו לכוללו עם שבעת הימים שיזבח שלמים בז' כדי לאכול ליל ח' כו' ועל כרחך לילה אתרבי שהוא סמוך לז"י דקרא ויום אתי בק"ו ע"ש הרי דרק ליל ח' הוי בכלל הז' ימים ויום ח' אינו בכלל אלא דיליף מק"ו, הרי דהוי הלילה בכלל היום שלפניה (והלילה שלפניה אינו בכלל) וא"כ י"ל דליל ט"ו הוי כיום שלפניו, הגם דיום ט"ו אינו במצות שמחה כיום ח', הא גם יום ח' אינו בכלל הז"י אלא דמרבינן מק"ו והכא א"א להרבות, וא"כ מבואר דגם להתוס' שחולק על פרש"י י"ל כמ"ש, ובזה מיושב מ"ש המ"א (סי' תרצ"ה ס"ק ד) דבספר תניא כתב שהנשבע להתענות בפורים יעמוד בשבועתו ויסעוד בלילה אע"פ שמצוה מן המובחר ביום יעשה מה שיוכל, וקשה דהא סעודת פורים שאכלה בלילה לא י"ח, ועפמ"ש אפשר דכוונתו שיסעוד בלילה בליל ט"ו דאז איכא למצות שמחה וכמ"ש

והנה בפסחים שם תד"ה לילי, הקשו לפרש"י מדקאמר ואם איתא זימנין דלא משכחת לה ח' כגון שחל להיות יו"ט הראשון בשבת, דלפרש"י תקשה נמי לכ"ע דכשחל יום ח' באחד בשבת ליכא אלא ז' דמתי יוכל לשחוט לליל ח' שהוא מוצ"ש דאי שחיט בע"ש איפסלא לה, והשג"א (סי' סה) הקשה על הא דקאמר הש"ס לימא מסייע ליה כו' מ"ט לאו משום דאין לו במה לשמוח, אמאי לא משמחו בכסות נקיה ויין ישן כדמסיק ר"פ, ונלע"ד ליישב זה דלפום דקאמר בסוכה (דף מג) ושמחתם ז' ימים ימים ולא לילות (וגם לרבנן דסד"א לילף מסוכה ימים ימים דאף לילות אכתי מדויק מלשון הכתוב דלטנין שמחה ימים דוקא) ומשום דממעט ליל יו"ט ראשון וליכא ז' לילות, וא"כ צ"ל דהא דמרבה ליל יו"ט אחרון היינו משום דשמיני רגל בפ"ע, ולא שייכה להלילות שלפניה, ומש"ה כתיב ז' ימים ולא לילות, וא"כ מוכח שנתמעט לילי יו"ט ראשון, והא דאצטריך לומר הסברא שאין לו במה ישמח דדוקא משום הך סברא ממעט ליל יו"ט הראשון מאך חלק, היינו משום דאי מיירי קרא בהקרבת שלמי שמחה ולענין קדשים לילה הולך אחר היום, ממילא הא י"ל דלעולם צריך לשמוח בליל יו"ט ראשון והא דכתב ז' ימים ולא לילות היינו משום דליל יוט"ר שייך לענין קדשים להיום שלפניו שהוא עיו"ט ואינו בכלל הז' ימים, ובליל ח' השייך לענין קדשים ליום ז' שלפניו א"צ לשמוח, ולזה הוצרך הש"ס לומר דממעט ליל יוט"ר משום שאין לו במה לשמוח, ומיושב קושיית הש"א דהא יש לו במה לשמוח בכסות נקיה ויין ישן, דלפי המבואר א"ש דאי משמחו בכסות ויין ולא בקרבנות, הדר היום הולך אחר הלילה ככל מצות יו"ט, והדר מוכח דמרבה קרא ליל ח' וממעט ליל יוט"ר, דאלת"ה איכא ז' לילות, ודוקא אי משמחו בקרבנות הוא דיש מקום לטעות ולומר דאדרבה צריך לשמוח בליל יוט"ר, ושפיר קאמר דגם אי משמחו בקרבנות נתמעט ליל יוט"ר משום דאין לו במה ישמח ונתמעט ממ"נ, וא"כ מיושב קושיית התוס' הנ"ל על פרש"י די"ל דלהס"ד דמשמחו דוקא בשלמים עכצ"ל דה"ה יום ח' דהוי רגל בפ"ע לשמחה, ומש"ה לא נחשב ז' לילות לפי שליל יו"ט אחרון הוא רגל בפ"ע, ואס"ד דדוקא ליל ח' ולא יום ח' הדר יקשה דאיכא ז' לילות דלענין שלמים שייך ליל ח' ליום ז' הקדום, ומש"ה פרש"י בסוכה דק"ו יום אחרון דלפום דס"ל דא"צ זביחה בשעת שמחה י"ל דהשמחה היינו בשלמי שמחה, ובפסחים לפום דס"ל דבעי זביחה בשעת שמחה וע"כ שמשמחו בכסות ויין, שפיר י"ל דדוקא ליל ח' אבל יו"ט אחרון גופיה לא, ומ"מ הוי ז' ימים ולא לילות לפי שהיום הולך אחר הלילה, וא"כ מיושב קושיית התוס' דלא פריך הש"ס לכ"ע כשחל יום ח' באחד בשבת, דמיושב שפיר כיון דמודה רש"י דאי השמחה הוי בשלמים (דא"צ זביחה בשע"ש) גם יום יוט"א בכלל שמחה, [עוי"ל דלמ"ד דמשמחו בקרבנות דוקא י"ל דה"ה יום יו"ט אחרון והא דכתב קרא ז' ימים משום דזימנין דליכא שמחה בח' כשחל בא' בשבת, וממ"ש במשנה ההלל והשמחה ח' מוכח דה"ה ביום ח' דאל"כ זימנין דלא משכחת ח', ולמ"ד דמשמחו בכסות י"ל דוקא ליל ח', וע' תד"ה לאו דסד"א לפי שא"י לשוחטה בלילה ומ"מ ממילא אוקי מיעוטא אלילי יוט"ר וקאמר שאין לו במה ישמח הגם דאפשר בכסות ויין מ"מ עדיף לומר דקאי על לילי יו"ט אחרון שיש שמחה גם בקרבנות]

והנה בספרי שס ביארתי מ"ש דשמיני רגל בפ"ע שחלוק בשיר, לפמ"ש בירושלמי דמה שגומר הלל כל ז' הוי כנגד הלולב שמתחדש כל ז', ומה שגומר ההלל בשמיני היינו לפי שהוא רגל בפ"ע והלל היינו שירה, ושיטת הירושלמי אינו כהש"ס דערכין (דף יא) שגומר בהן את ההלל לפי שחלוקין בקרבנותיהן וע' ב"י (סי' תצ) ובט"ז טעם אחר דבז' של פסח איכא טעם הש"ס שאמר מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה ומש"ה גם בחהמ"פ אין גומרין ההלל שלא תקנו להעדיף חוה"מ משביעי ש"פ ועיין מהרש"א סנהדרין (דף לח), וי"ל דהירושלמי לטעמיה בסוכה (פ"ג הי"א) דאית תנא בשמחת לולב הכתוב מדבר ומש"ה שיר של הלל דהיינו דוקא בשעת שמחה כמ"ש הרמב"ן הוי לפי שנוטל את הלולב ומש"ה הוי כנגד הלולב שמתחדש כל שבעה והבבלי ס"ל דבשמחת שלמים הכתוב מדבר וכמ"ש בפסחים (דף קט) ומש"ה ס"ל דשיר של הלל הוי לפי שחלוקין בקרבנותיהן, (וטעם הט"ז אינו מספיק לשיטת הרמב"ן דהלל מה"ת וא"כ ל"ל לפי שלא תקנו להעדיף חה"מ משביעי ש"פ, ובש"ס פליגי אי לולב ז' לברכה אך במקדש הוי ז' מה"ת), וע' בערכין (דף יא) ד"ה מנין שהקשו התוס' הא דפריך הש"ס על רב מתנה דקאמר מנין לבכורים שטעונין שירה כו' ולא פריך על המשנה דבכורים דתנן החליל היה מכה לפניהם כו' הרי שהיו טעונין שירה. ולע"ד י"ל דהמשנה הא י"ל דהוי רק מדרבנן ופריך דוקא על רב מתנה דיליף מקרא דבכורים טעונין שירה מה"ת, וע' שג"א (סי' סט) שהקשה להרמב"ן דהלל הוי בכלל מצות שמחה למה נשים פטורין מקריאת ההלל, וי"ל דלפום דקאמר (דף קט) אנשים בראוי להן ונשים בראוי להן, ואנשים שחייבין בת"ת והוא אצלם שמחה דאקרי משמחי לב מרגישין שמחה בקריאת ההלל ועונג נפשיי, ונשים שפטורין מת"ת בראוי להן לפי הרגלן ותכונתם ע"פ הרוב, ובהלל לחוד גם אנשים לא יצאו חובתן כמ"ש דכשחל בשבת לא משכחת אלא בכסות ויין, וכן ל"מ באכילת בשר שנשחט בעיו"ט הגם דל"ל זביחה בשע"ש אלא לזביחה דבשר קדשים ועיין מ"א (סי' רמט ס"ק ו), ועמ"ש בספרי שם אי כשחל בשבת שא"א לקרות בה את המגלה צריך לקרות ההלל, והעירוני ממ"ש בשיבת ציון (תשובה כב) ובתשובה מאהבה דכיון שזמנים הרבה תקנו חכמים הוי ע"ש זמנה וכאילו היה עיקר תקנת הקריאה בע"ש, וגם מי שאין לו מגלה אין לו לקרות ההלל דלא פלוג רבנן יתברך בכל טוב מאדון הברכות הוא וכל אשר לו כאות נפשו ונפש אחיו הדוש"ח באהבה אליהו