אמרי שפר קלצ'קין יב

הש"ס דאס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת. היינו אי נימא שקיים גם מצות קצירה

ולשון הירושלמי תמוה לכאורה מ"ש אין תאמר כבא מן העליה תרתין פלגין רבנן אמרין קצירת היום כקצירת הלילה. דהא לפ"ז גם לרבנן הוי רק כבא מן העליה. וגם מנליה דפליגי בתרתי ודפליגי גם כשבא מן העליה. ואולי ס"ל להירושלמי שיש מצד הסברא עדיפות ביום שלאחריו משום דהוי ביום הבאה. ודפשיטא דרבנן ס"ל דקצירת יום שלאחריו הוי כקצירת הלילה. מדקאמר דהיה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתיה. ומספקא ליה להירושלמי אם מקצירת היום שלפניו הוי ג"כ כן. ודייק הירושלמי מלשון ראב"ש דקאמר בין כך וכך א"ל הוי פקח ושתוק שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול ואי מ"ש פסול היינו רק שלא קיים מצות קצירה. הא גם לרבנן כשבא מן העליה לא קיים המצוה. אלא דס"ל דקצירת יום כקצירת לילה וחשיב כנקצר כמצותו. וא"כ מאי קמ"ל ראב"ש שנקצר שלא כמצותו פסול דהא בזה ליכא פלוגתא. אע"כ דקמ"ל בלשונו שפסול לגמרי ושבא מן העליה פסול. והיינו דדייק הירושלמי מלשון ראב"ש דפליגי בתרתי דלרבנן קצירת היום כקצירת הלילה וכאלו נקצר כמצותו אלא שאינו מצותו לכתחלה. וכן הבא מן העליה דהוי נקצר שלא כמצותו ג"כ כשר עכ"פ להבאה וכמפורש במשנה. וראב"ש ס"ל דקצירת יום אינו כקצירת לילה. ועוד קמ"ל דכשבא מן העליה פסול להבאה [או דלהירושלמי אינו דוחה שבת בשביל מצות קצירה לחוד ודלא כהש"ס בבלי.] וכ"ז הוי אי ביום שלפניו ג"כ לרבנן חשיב כבא מן העליה. וא"כ עכ"פ מכ"ש דליכא עדיפות ביום שלפניו. תו ממילא נשמע מיתור לישנא דראב"ש כמ"ש. אבל אי קצירת יום שלפניו חשיב לרבנן כקצירת הלילה. תו י"ל דאדרבה סד"א שיש עדיפות ביום שלפניו וכמ"ש התוס' הנ"ל. וממילא י"ל דגם ראב"ש לא פליג בבא מן העליה ומודה שכשר להבאה. ומה שאמר בלשונו שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול דייק להשמיענו דגם נקצר ביום שלפניו פסול דג"כ לא הוי כקצירת הלילה. ודלא תימא דדוקא הכא שנקצר ביום שלאחריו פסול. וא"כ אין הכרח לומר דפליגי רבנן וראב"ש בתרתי. ודוקא אי ס"ל לרבנן דיום שלפניו הוי כבא מן העליה. תו ליכא למימר דראב"ש קמ"ל דלא נימא שיש עדיפות ביום שלפניו. דהא לא מצינו מחלוקת בסברות הפוכות ועמ"ש בספרי (סימן ל"ב) ממ"ש התוס' בברכות (דף לט) וכמה דוכתי וכיון דלפ"ז מוכח דלרבנן גרע יום שלפניו מיום שלאחריו. ממילא נהי דלראב"ש אין גריעות ביום שלפניו. מ"מ לא יתכן לומר דס"ל שיש סברת עדיפות ביום שלפניו. והדר מיותר סיום דבריו דהא מעצמנו נדע דס"ל שלא קיים מצות קצירה מדא"ל הוי פקח ושתוק אע"כ דקמ"ל שפסול לגמרי ודפליגי בתרתי ויש עוד אופנים ליישב דברי הירושלמי. ועכ"פ גם אם נפרש כן דברי הירוש', דלפ"ז מוכח דלרבנן יש סברא דגרע יום שלפניו מיום שלאחריו, אכתי לראב"ש מוכרח דס"ל שאין גריעות ביום שלפניו מיום שלאחריו. דאלת"ה נסתר הוכחתו מדדחי שבת דשאני התם דא"א לקצור ביום שלפניו משא"כ הכא שיביא אחרת ביום שלאחריו [ואפשר דתליא בפלוגתא דתנאי דלמאן דיליף מקרא דמהתל חרמש בקמה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ושלאחריו מה שא"כ לאינך מ"ד] וא"כ שפיר קאמר דאס"ד נקצר שלא כמצותו כשר. היינו אס"ד כרבנן שקיים בזה מצות קצירה דמש"ה יביא אחרת. ממילא ניקצריה מע"ש שיקיים גם מצות קצירה ועדיף מהבא מן העליה וממילא יתיישב שפיר דעת הרמב"ם דכיון שפסק דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. אין קושיא שידחה יום שלפניו דהוי יו"ט כמו שביארתי בספרי. ואם יקצור קודם יו"ט לא יקיים מצות קצירה. דשאני יום שלפניו הדומה ושוה ליום שלאחריו בריחוק הזמן מזמן קצירה לכתחלה וכן כסברת התוס' שדומה להקטרת חלבים ומשו"ה דוחה את השבת. ועפמ"ש מדוייק לשון הירושלמי מקצירת היום היינו מקציר הקדום ועל יום שלאחריו נקט בלשון קצירת היום. וניחא מ"ש בירושלמי שם ופ"א דר"ה דכשר בשנקצר ביום ודוחה את השבת. וקצת היה מקום לומר דלהירושלמי לא דחי השבת בשביל מצות קצירה לחוד. ומשו"ה מוכיח שבא מהעליה פסול לגמרי לראב"ש ודי"ל דגם רבנן ס"ל כן ושאני קצירת היום דהוי כקצירת הלילה. וממילא אי נימא דנקצר יום שלפניו הוי כבא מן העליה מוכח דלמ"ד שאין קצירה דוחה שבת. כשר גם כשבא מהעליה. אך מלבד דקשה לומר שחולק על הבבלי וס"ל שאין דוחה בשביל מצות קצירה לחוד. יקשה לפ"ז מנלן דרבנן דראב"ש ס"ל שאין דוחה השבת. וההכרח לפרש כמו שנתבאר מקודם. ב) אמנם לכאורה עדיין יקשה לתירוצי זה. דא"כ מאי פריך הש"ס ורבי לאו תלמידי' דר"ש הוא והתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש ופי' רבינו גרשום דרבי אמאי מכשיר. דקאמר אם יש אחרת א"ל הבא אחרת תחתיה. דהא הוא תלמיד ר"ש דס"ל כר' ישמעאל וכר"ע דדחי שבת ואי שלא כמצותו כשר אמאי דוחה את השבת. ולפ"ז יקשה אמאי לא קאמר דר' סבר דנו"נ א"ק ביו"ט וא"א לקצור ביום שלפניו דהוי יו"ט. בפרט דמוכת מסוגיין דרבי סבר דנו"נ א"ק ביו"ט. דהנה לקמן במנחות (דף צה) תני במשנה אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואין דוחות את השבת. ופריך הש"ס ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלה בלינה. אמר רבה הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת א"ר אשי מאי קושיא דילמא מאי בפנים במקום זריזין ופירש"י ולא בעזרה ממש אלא מבחוץ יאפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ וכבר הביא הנוד"ב קמא או"ח תשו' ט"ו תמיהת הגאון אור חדש ז"ל. דתינח לחה"פ אבל שתי הלחם למה להו מקום זריזין דהא חמץ תאפנה כתיב. וכתב שהיא קושיא חמורה מאד. והגאון ח"ס ז"ל חלק או"ח תשו' קכ"ה כתב ליישב דמלשון פרש"י מבואר דקושיית הש"ס ס לא קאי אלא על לחה"פ. דכן פרש"י ד"ה איפסלו בלינה דכיון דאיקדש מאתמול בתנור איפסלו בלינה קודם שיסדרנו על השלחן והא דלא פריך על שתי הלחם היינו כמ"ש התוס' במנחות (דף נא) ד"ה אפי לה שהקשו דהיכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן והעלו לבסוף לשיטת רש"י דאה"נ אין התנור מקדש אלא הדפוסים שנותנין לתוכו אחר רדייתן מהתנור ושוהה שם כל הלילה ולילה אינו מחוסר זמן ומיפסלי בלינה ע"ש ובשתי הלחם דלא שייך זה הו"ל עיו"ט מחוסר זמן ולא מיפסלי בלינה. ועוד מבואר ס"פ ר' ישמעאל דלרבי אין התנור מקדש שתי הלחם אלא בשחיטת הזבח וכמ"ש במנחות (דף טז) ובפסחים (דף יג) רש"י ד"ה כשרות. ומש"ה לא פריך הש"ס דאיפסלי בלינה אלא על לחה"פ ושפיר מתרץ דלחה"פ בפנים במקום זריזין שלא יחמיץ. ומ"ש במשנה אפייתן בפנים היינו שתי הלחם בפנים במקום קדש ממש ולחה"פ במקום זריזין עכ"ד. ולכאורה דברי הגאון ח"ס ז"ל מוקשין דהא בסוגיין ס"פ ר' ישמעאל איתא להיפוך דקאמר במסקנא דהא דאמר ר' מניין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן ושדוחה שבת היינו עומר להקרבה ושתי הלחם לאפייה. וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן אמר רנב"י הוקבעו ולא הוקבעו קא אמר [שיוכל לשנותן לזבח אחר אבל קדשו בתנור] וקאמר שם להדיא דשתי הלחם לאפייה ודקסבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסלה לה בלינה יע"ש

וכדי ליישב פרש"י יתכן לענ"ד. דהנה התוס' כתבו שם וז"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי מאתמול איפסלה בלינה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן כו' מיהו קשיא לקמן גבי שתי הלחם דהא לא כתיב תנור בקרא והיכי מוכח דאפייתה דוחה שבת וי"ל כיון דלא דחו שבת א"כ מאתמול נמי הוי זמנן. והשתא י"ל דלפרש"י הויא בפלוגתא אי נדרים ונדבות קריבין ביו"ט. דלמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט ולכם אפי' לגבוה. ממילא תמיד זמן אפייתן הוא ביו"ט זמן אכילתן. ממילא י"ל דכשאינו דוחה את השבת. כשחל בשבת הוא אופה מאתמול ולא מיפסלי בלינה משום דכ"ש אין מקדשין שלא בזמנן לפי שזמנן התמידי הוא ביו"ט גופיה ביום