אמרי שפר קלצ'קין קטו

וכן חוששין לגילוי כשסננו במסננת הגם דהוי ב' מיעוטי ולא שכיחא שיעבור הארס דרך המסננת, והא דקאמר בחולין (דף נח) מותרת משום טרפה ואסורה משום סכ"נ, הגם דאדרבה חמירא סכנתא מאיסורא, יש נ"מ בדבר דמהני בדיקה לברר כמ"ש (דף נט) ניתביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה, או שיש תרופות לבער ולכלות הארס תיכף, וע' ט"ז יו"ד (סי' קטז) שאסרו הכבשים שגדל בהן מין שחין כו' [ועמ"ש התוס' ביומא (דף פג) דא"ה בפק"נ אחר הרוב, מטעם וחי בהם שלא יבא בשום פעם לידי מיתת ישראל, והוי אף כדאיכא תרי מיעוטי וכדמוכח בכתובות (דף טו) דהא התם איכא ב' רובי, דבודאי לא פליגי רבנן על ר"י במשנה דמכשירין דא"י הן רוב המשליכין אלא דס"ל לרבנן דלא חשיב זה רוב מעליא, ועמ"א (סי' שלד) גבי יושבת על משבר דהגם דליכא חזקת חיות ע"ש, ומ"ש התוס' בב"מ (דף קיד) דדוקא כשהיה לו ברי שיחייהו מותר משום פק"נ, י"ל דהיינו משום דהוי להחיות המת, משא"כ במקום חשש גרם מיתת החי], והגם דרשאי להכניס עצמו לספק סכנה היכא שמחיתו בכך כדקאמר בב"מ (דף קיב) מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר א"ע למיתה לא על שכרו וכן מותר להפליג בים לצורך מזונות [ומשום דעניות כמיתה ע' ב"ב (ד' ח' קט"ז) לזה הותר לעני לצורך מחיתו ועמ"ש לעיל סי' כט], אכתי לא הותר זה בשביל הפ"מ בעלמא, וגם לא הותר לו אלא להכניס עצמו לספק וחשש סכנה, ולא לסכן חיי אחרים חיי לוקחי הבשר שיאכלו בשר מובאש, בשביל הפ"מ של הטבח המוכר, והרופאים מעידין שיש בזה ענין חשש סכנה בעתים האלה, וע' נדה (דף כב) דחכמים שאלו לרופאים וא"ל אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נימוחו טמאה, ומבואר בת' הרא"ש (כלל ב' סי' יח) שסומכין על דבריהם לגמרי, ועמ"ש הח"ס (חיו"ד ת' קעה) שהחזיקו דבריהם רק בתורת אומדנא ולא לודאי גמור ומש"ה אין לתפוס מה שאומרין שגוף זה מפלת כו', ולענ"ד ז"א דברא"ש שם מפורש שמחזיקין דברי הרופאים לודאי, גם כשאומרין על גוף זה, ומה שהקשה דא"כ אמאי צריך לברר ולהטיל למים אם נימוחו [ע' חו"ד סי' קפח מ"ש ליישב], י"ל לענ"ד דבלשון הש"ס מבואר שהרופאים בעצמם אמרו שיש לה מכה שמפלת כמין קליפות אבל אינה מפלת דבר הנימוח, ושאם יהא נימוח, יתברר שאין זה מהמכה, ולעולם סמכו על דבריהם לגמרי וע' רא"ש פ' הערל מהירושלמי גבי פ"ד מהלכות הרופאין, וגם הח"ס מודה דבנ"ד דהוי ענין כללי סומכין על הרופאים בתורת ודאי, ובפרט שהוא דבר המפורש בש"ס דבשר ישן נפסד מאכילה, כדקאמר בכתובות (דף ד) דכשהיה טבחו טבוח וכגון שנתן מים ע"ג בשר דלא מזדבן ובכפר אע"ג שלא נתן מים ע"ג בשר נדחה האנינות מפני ההפסד (וע' ת' הב"ח סי' קמו) ולא קאמר שיעשה המשתה אחר ז' ימי אבלות, ומבואר מזה דבשהיית בשר שחוטה ז' ימים יתקלקל ויופסד מאכילה והובא זה בש"ע יו"ד (סי' שמב) ומוכח דה"ה באקלימין שלנו, וע' ר"ה (דף כ) דבא"י לא חביל להו עלמא, ועמ"ש התוס' מו"ק (דף יא) דכורא סכנה סמוך למסרחיה, וע' פרש"י תענית (דף ל) ד"ה עד וז"ל טפי לא אשכחן דמקרי בשר שהטעם נפסל אחר ב' וג' ימים וע"ש בתוס'. וע' ט"ז (סי' תקנב) שאסור אע"פ שאין בו שמחה, ושהתירו בשר מלוח שהוא יותר משיעור שלמים משום שמתבטל טעמו [ובבאה"ג שאסור רק מצד המנהג] וע' פרש"י ביצה (דף כג ד"ה א"צ) דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח, משום דלאכילת יו"ט עדיף שישחט בו ביום הגם שלא נפסד טעמו, ויותר משני ימים ולילה א' נפסד טעמו, ולפמ"ש הרמב"ם שאין שמחה ביו"ט אלא בבשר, והובא בבאה"ט (סי' תקכט), בלא"ה אין ליקח לצורך יו"ט מה שהוא יותר משיעור שלמים שכבר נפסד טעם הבשר ואין מקיים בו מצות שמחה [ובפרט בזה"ז שאין מצוי יין המשמח ומרביתן מזויפים ומהולים בסממנין והיין יאמיר] ועמ"ש התוס' בחגיגה (דף ח) מהירושלמי אי ממעט דוקא מגזה"כ, ולעולם יש שמחה גם בבשר עופות וע' כתובות (דף ו) גזרה שמא ישחוט בן עוף, כו' יע"ש, ונהי דמצינו מליחה לאורחא ע' שבת (דף עד קלד), לא חזי לצורך יו"ט, וכשיעבור בערך ז' ימים מוכח מההיא דכתובות (דף ד) דלא חזי לגמרי לאכילה וממילא אינו ראוי גם לצורך יו"ט של ר"ה הגם דליכא חיוב מצות שמחה בר"ה [ע' ביצה (דף טז) מחד שבתך לשבתא וי"ל שיקנה אז ולא מוכח שישחוט בא' בשבת]

ועכ"פ כיון דבעת שהחלירע רע שולטת ר"ל, יש סכנה באכילת בשר ישן ומופסד, איכא למיחש כל היכא דאיכא שיירתא כו' כדקאמר בתענית (דף כא) דגזר תעניתא כיון דאיכא שיירתא דלווי ואתיא בהדיה והכי קיי"ל (סי' תקעו סעי' ב), ועתה שיירות מצויות בכל העולם ובפרט במדינות סמוכות, ואין לומר דדוקא בימי הש"ס שהיו שיירות מצויות רק בין עיירות מיוחדות, ועי"ז הצטיינו והובדלו המקומות שבאין שמה שיירות מהמקום ששלט המחלה, ונפל עליהם פחד ואימה המעורר גירוי עצבים ומסובב המחלה, משא"כ בזה"ז שהשיירות מצויות בכל המדינות ואין מקום אחד מצטיין בזה יותר מחברו, אינם עלולין ביותר להתנגע מהמחלה יתר משאר המקומות ולא יחול עליהם פחד מחולל המחלה,, דז"א דבלשון הש"ס משמע דהחשש שמתדבק המחלה, וכן ליכא לפרש מ"ש דגזר תעניתא כיון דאיכא שיירתא כו', היינו להשתתף בצרת העיר ששלט בה המחלה ומש"ה מתענין הסמוכות וגם הרחוקות ששיירות מצויות לשם צריכות להשתתף בצערן, ודוקא מא"י לבבל דליכא שיירתא א"צ להתענות אי לאו מטעם החשש דשפחה לכ"ש, דז"א דהא קאמר דליכא מעברתא הכא כו' וע' פרש"י ובר"ן גרס דכיון דאיכא שיירתא מגרי, גם דאס"ד דהוי מטעם השתתפות בצרתן, מכ"ש דשייך זה מא"י לבבל, [וע' או"ז ה' תענית לענין תענית חלום בשבת וז"ל דגבי דבר לא הראו לו משמים שצריך תשובה וכפרה ואפשר שאינו בכלל ספק סכנה אבל הכא שהראו לו חלום כו' ע"ש, ואולי כוונתו דבמה שאינו מתענה בשבת על הדבר אפשר דליכא ענין ספק סכנה, ואדרבה תגין עליו זכות המצוה שאוכל לכבוד שבת, ואדרבה בהתרעה גורם לעצמו פחד שאסור בשבת, משא"כ בת"ח דאפשר שהראו לו שיתענה בשבת ויתכפר ומתריעין על מזונות וחיכוך לפי שכולל לכולם וגם אין בזה כ"כ צער] וא"כ יש לחוש לסכנתא, והגם דקאמר בע"א (דף ל) שאוכל ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש שנאמר שומר פתאים ה'. ביארתי במק"א דכיון שא"א לאדם שיזדהר מענינים כאלה, יסמוך עמ"ש שומר פתאים ה', ולא שייך זה הכא, דהא אפשר להזדהר לאכול בשר שנשחט מקרוב, ואם הקונים יקפידו ע"ז, גם המוכרים יזדהרו מלמכור מאכלים מובאשים, והוא ג"כ דינא דמלכותא וטובת המדינה ואסור לעבור ע"ז, ול"ל דכיון שיש מצוה באכילת שוי"ט שומר מצוה לא ידע רע כיון דבעיר אחרת לא שכיחא היזקא, ודוקא באותה העיר ששלט המחלה דשכיחא היזקא חיישי' אף במקום מצוה, דז"א דכיון דאפשר לקנות בשר שנשחט מקרוב, אין לסמוך על הא דשומר מצוה כו' ועמ"ש בספרי אה"ר (סי' יד) ובפרט באכילת ר"ה שאין מצוה כ"כ לאכול בשר

וכן יש לחקור עמ"ש המ"א (סי' תקעו סעיף ב) דעתה אין מתענין כלל בשעת הדבר, דמנוסה הוא, דכשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי אויר [ושנשתנה ממה שהיה בימי הש"ס או שהיה מחלה אחרת] אי ה"ה בכ"מ ששיירות מצויות, ולכאורה י"ל דלפום דקיי"ל בגיטין (דף כח) דשמא מת לא חיישי' שמא ימות חיישי' וכ"כ התוס' בקדושין (דף מה ד"ה בפירוש) דשמא יקדש אמרינן כו' ע"ש ומשום דליכא חזקה על להבא ולאו דוקא משום שסוף אדם למיתה הוא דליכא חזקת חיים על להבא, וע' נו"ב יו"ד (ת' נו) לענין סמוך לוסתה דחיישי' טפי שמא תראה, וע' ט"ז אה"ע (סי' קנו ס"ק ח) ויומא (דף סה) תד"ה גזרה משום [ועמ"ש התוס' מו"ק (דף יח) בהא דהוי דבר האבד וע' שבועות (דף לז) ובבעה"מ ב"ק (דף קד) וע' ע"א (דף יט) לעולם ישליש כו' ליומי ודלא קשה דאכתי לא ידע כמה חיי, דלזמן מועט ל"ח למיתה כמ"ש ריש יומא, ומש"ה חשיב טפי דשיל"מ כשיבא ההיתר בזמן מועט], וכן מפורש בחידושי ריטב"א ע"א (דף כג) ד"ה רבינא אמר הא לכתחלה דחיישי' שמא ירבע והא דלוקחין מהן בהמה לקרבן דל"ח שמא כבר רבעה ואע"פ שהוא לדידן לכתחלה דדמיא להא