אמרי שפר קלצ'קין קיג

המצות שיאכל בסוכה קודם חצות הלילה כדקיי"ל (סי' תרלט סעי' ג), ודוקא לרבנן די"ח אכילת מצה כל הלילה, מוכרח לומר דאתי היקשא שחייב לאכול בלילה א' אף כשמצטער, וס"ל דלא אצטריך לומר דגם כזית דהוי אכילת עראי חייב לאכול בסוכה, דס"ל דחשיב סעודת קבע כיון שחייב לאכול ביו"ט, ועמ"ש בענין יו"ט קובע למעשר אך קשה לפמ"ש בפסחים (דף צט) תד"ה עד שתחשך דגבי מצה דוקא משתחשך דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ואתקש מצה לפסח ע"ש, ומש"ה קיי"ל דבלילה א' של סוכות לא יאכל עד שיהא ודאי לילה, וא"כ הא איצטריך היקשא להכי, גם דבלא"ה ליכא הוכחה לחייב במצטער, אלא שאם כבר אכל בביתו בשעה שירדו גשמים חייב לחזור ולאכול בסוכה כשפסקו גשמים (כשאינו אכילה גסה) ובלא"ה י"ל דאצטריך היקשא משום שאין חיוב מה"ת לאכול פת בלילה כשהוא שבע מאכילת היום, אי קידוש במקום סעודה אינו מה"ת, ובפרט דבלילה א' ליכא חיוב שמחה מה"ת], והא דקיי"ל שמצטער חייב בלילה א', היינו משום שחוששין לדעת תנאי דס"ל דאכילת מצה כל הלילה, דממילא ע"כ אתי היקשא לחייב מצטער, ומש"ה הכריעו לפטור חולה אף שאב"ס, ודעת הסמ"ג ואו"ז דאפי' בלילה א' אין חיוב בירדו גשמים, ודוקא גבי מצטער הכריעו לחומרא, ושפיר קאמר הש"ס דרבא לטעמיה כו' דסבר דלא י"ח אכילת מצה אחר חצות וממילא מצטער פטור אף בלילה א', ושפיר פריך הש"ס מהא דקתני חולין ומשמשיהן כו' מצטער לא, דקשה אליבא דרבא, וא"ש הסוגיא דע"א, כיון דלרבא לא משכחת חיובא במצטער, וע' ר"ה (דף כ) דרבא אמר חצות לילה א"ב וע"ש בפרש"י ולטעמיה דס"ל כראב"ע דעד חצות לילה [וגבי שומרי גנות אביי אמר תשבו כעין תדורו כו' וא"י להביאן מפני הטורח, ג"כ הוי מצטער וליכא נ"מ בין אביי לרבא לענין לילה א' וע' תוס' דלרבא נמי בעי כעין תדורו, וי"ל אביי לטעמיה דקאמר אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל כו' ע"ש], והנה י"ל דגם כדאצטריך היקשא וילפותא שחייב לאכול בסוכה בלילה א' אף כשא"צ לאכול משום יו"ט, אכתי ממילא מוכח שחייב גם במצטער כיון שנקבע אז הסעודה חובה, ודוקא לרבא לטעמיה די"ל שבא ההיקש ללמד רק שיאכלנו קודם חצות י"ל שא"צ לאכול רק משום שמחת יו"ט, וממילא י"ל שגם בלילה א' פטור מצטער כיון דהוי היפוך השמחה של יו"ט, וי"ל ג"כ טעם החיוב בלילה א', משום דאז ליכא חיוב מצות שמחה כמ"ש בסוכה (דף מח) מוציא אני לילי יו"ט הראשון כו', ושאני כל ימי החג שחייב בשמחה ואין לו לישב בסוכה כשהוא צער לו (ומ"ש סעיף ז' דכשפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו אלא הדיוטות, היינו משום דלא קעביד איסורא לפי שאינו מצטער, ונהנה בישיבתו, לפי שחושב בדמיונו זה למצוה] וע' רא"ש בשם ס' המצות דדוקא למגני אבל למיכל אסור וכתב הרא"ש דלא מסתבר דיותר מזיק הריח בשעת אכילה, ואולי כוונתו דבלילה א' אסור למיכל חוץ לסוכה, ודליכא חיוב שינה כשמצטער שלא הוקש לחג המצות אלא לענין חיוב אכילה דומיא דמצה

ועמ"ש התוס' (דף י) ד"ה פירס וז"ל אבל לפי' הקונטרס קשה דלמה יפסל מפני שמגין על האדם מפני החמה כו' ועוד מצינו לקמן בר"י בר אילעאי כשהגיעה חמה למרגלותיו עמד ופרס עליו סדין, ולענ"ד יש ליישב פרש"י דכיון שהיו מצטערין מפני שזיפת השמש פטורין מן הסוכה, ושפיר פרס עליו סדין גם אם נפסלה בכך הסוכה לפי שעה וכשיעבור החום יסלק הסדין וא"צ לחזור ולסכך מחדש, וא"צ לילך לסוכת אחרים ולבקש מקום שלא הגיעה החמה, שגם זה היה צער להם, ובפרט שבודאי עסקו בד"ת (ולר"א אינו י"ח בסוכת אחרים) וגם אם היו יכולין להשיג זה, לא היו זקוקין ומחויבין לזה, ומש"ה ניחא גם להס"ד דהויא עובדא בחג הסוכות, ומ"ש שפירס עליו סדין מפני החמה פסולה, היינו לומר שאינו מקיים בזה מצות סוכה, ואם יש לו סוכה אחרת שאין שם תמה ואינו מצטער בישיבתה חייב לישב בה [וע' ד' י"ד אין שעת הסכנה ראיה, ולכאורה קשה לפמ"ש הר"ן טעם החילוק בין מ"ע למל"ת לפי שיכולין לבטלו מקיום מצות עשה שיניחוהו בבית האסורין וע' יו"ד (סי' ק), וא"כ גם בשעת הסכנה לא היה להם לישב בסוכה פסולה, שאין בידם לכופו על בטול המ"ע בקו"ע, שאם יניחוהו בבית האסורין יהא מצטער שפטור מן הסוכה ואף שאין הצער מהסיכוך מ"מ לא הוי כעין תדורו, וי"ל דאכתי יכולין לבטלה ממנו כשיחבשוהו בדירה מרווחת שלא יצטער, ושפיר קאמר דאין שעה"כ ראיה], וע' יבמות (דף קיד) ובתשובת מהר"ח אור זרוע (סי' קצט) דצערא דקאמר תלמודא התם לאו דוקא צער גמור א"א היה מצטער בזה שהיה תאב להתענג ולא היה רוצה להמתין שעה עד שהיה מוצא דברים אחרים לאכול ולשתות יע"ש בענין שבות דאמירה לא"י במקום צער צינה או שיאכל הרעב שנפשו קצה בלחם הקלוקל יע"ש והיינו משום דבשבת ויו"ט אסור לצער ולמנוע מעונג ושמחה (וע' סי' שד"מ וסי' רפ"ח ט"ז (ס"ק ב) ובחול לא מתסר אלא צער גמור ב"ק (דף צא) תענית (דף יא): סימן סב

ברמ"א אה"ע (סי' קעח סעיף ג) דגם כשלא ידעה האיסור נאסרת לבעלה, והוכיח זה מהרי"ק ממ"ש הרמב"ם דקטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרת על בעלה, וכתב מהרי"ק וז"ל שקטנה בת ג' וארבע שנים אין לך שוגגת מזו שלא ידעה שיש איסור בדבר כו' ע"ש, וקשה לענ"ד דהא הרמב"ם (פ"ב מסוטה ה"ד) כתב וז"ל אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה וע"ש בהשגות הראב"ד, ומבואר דכוונת הרמב"ם הוא לחלק בין קטנה לקטנה ודוקא כשקרובה לשנות גדלות נאסרת על בעלה וע' פ"ד מאישות הל' ז', וע' חו"מ (סי' רלה) דאחר שנה י' מהני מו"מ במטלטלין, ומפרש הרמב"ם מ"ש ביבמות (דף לג) דמיירי בקטנות לגמרי, וכמ"ש שם ואם היו קטנות שאין ראויות לילד, וע' יבמות (דף יב) דבנים כסימנין או עדיפי מסימנין, ויש לחוש שתתעבר ותלד ותגלי למפרע שהיא גדולה משעת עיבור (ולרב זביד תוך זמן כלאח"ז ול"א שומא נינהו) ועיין סנהדרין (דף סט), ומיירי בקטנה ממש שאינה קרובה לשנות גדלות דלא משכחת שתתעבר ותלד, ופתוי קטנה כזו הוי אונס, וע' קדושין (דף פא) בת ט' ויום א' כו' יצר אלבשה, שיש לה רצון, וא"ש ההיא דנדה (דף מה) ועמ"ש התוס' בכתובות (דף ט), וא"ש מ"ש בנדרים (דף לה) אלא מעתה לר' יוחנן זאת תורת היולדת וגו' בין קטנה בין גדולה, קטנה בת לידה היא והא תני רב ביבי כו', והקשו התוס' מאי פריך דוקא לר' יוחנן דהא ברייתא היא דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן, ועפ"ז י"ל דבלא ר' יוחנן הומ"ל דמיירי בקטן קרוב לשנות גדלות, וה"נ משכחת יולדת קטנה, וכמ"ש התוס' עמ"ש רב זביד דאין בנים בלא סימנין, דהיינו דלא שכיח ומ"מ זימנין דאתי עיבור של בני קיימא בלא סימנין, ומש"ה פריך דוקא לר' יוחנן שמוכיח מזה שא"צ דעת לפי שמביא קרבן על בו"ב הקטנים שאין להם דעת ומיירי גם בקטנים לגמרי שאין להם דעת, וע"כ דמיירי גם ביולדת קטנה לגמרי, והא לאו בת לידה היא ולד בן קיימא, ומייתי מדתני רב ביבי כו', הגם דאיהו תנא מבת י"א כו', מ"מ עיקר קושייתו הוי דבקטנה לגמרי לא משכחת זה, ועמ"ש התוס' בסנהדרין (דף סט ד"ה בידוע) דהא דורות הראשונים היו מולידים כו', ועפ"ז י"ל דפריך כיון דמוכח דמפרש אף קטנה לגמרי שאין לה דעת [והגם דבת שבע הולידה קודם, בדורות הראשונים היה מקודם זמן גדלות ודעת], וא"ש הא דאיתא בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"א) וכאן סוטה קטנה אין את יכול דא"ר זעירא כו' קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה, דהיינו דליכא למימר שכן אדם מפריש על אשתו סוטה קטנה שאין לה דעת, דקטנה כזו שאין לה דעת אין לה רצון ליאסר על בעלה, ועמ"ש המל"מ (פי"א מאישות) מההיא דיבמות (דף סא), ועפמ"ש י"ל דמיירי בקטנה לגמרי, ודוקא קטנה לגמרי שאין לה דעת חיישי' שמא תתפתה עליו וכשיש לה דעת ל"ח שתתפתה, ולאוקימתא דהוי בכ"ג איירי בכל קטנה ומגזה"כ, ועמ"ש המל"מ ממ"ש בכתובות (דף מ"ה) וי"ל דמיירי כשהמוציא ש"ר היה כהן, ולענ"ד מדקאמר דלאו בת עונשין היא, מוכח דלולי זאת היתה נענשת ומוכח