אמרי שפר קלצ'קין קיב

לא יתברר מזה אם הוא חובה או שיש רק קצת מצוה, ודכיון שאין חובה להתענות בער"ה, הגם דבדבר של צער הרוצה לעשות עצמו גדול עושה, מ"מ אין לבטל בשביל זה ענין שיש בו קצת מצוה ומש"ה יש להוסיף על הקדש ולברך והוצרכו לשלוח לראות איך מתנהג ר"ח בעצמו שהוא היה גדול הדור והתענה בער"ה כמ"ש בפסיקתא דבער"ה גדולי הדור מתענים וע' סי' תקפ"א ס"ק ט', ומדאייתי ליה כסא דחמרא במעלי יומא דריש שתא והוסיף מחול על הקדש וקידש ואמר זמן ולא השלים התענית מוכח דר"ה נחשב כרגל וחובה לומר זמן (ומש"ה הוצרך לקדש ולטעום כמ"ש) ואילו לא היה נחשב רגל ולא היה חובה לומר זמן, היה משלים התענית, וממנו למדו גם הם לקדש ולברך זמן ושלא להשלים התענית, והוא דבר שא"א לשאול בפירוש שלא רצו לפרסם שמתענין (דמחזי קצת כיוהרא) והוצרכו דוקא לדקדק ולראות איך מתנהג ר"ח בעצמו, וא"כ שפיר י"ל כהתוס' והרשב"א דמ"ש רשות לא קמבעי לי, היינו דפשיטא שרשות בידו ויש קצת מצוה לברך, ומ"מ שפיר פשט הש"ס מהא דר"ח קדיש ואמר זמן, דהוי זה בתורת חובה ושנחשב כשאר רגל וכמ"ש: סימן ס טבת תרל"ו שעדלייץ. לכבוד גיסי הרב הה"ג מ' יחיאל נ"י אבד"ק מילייטיץ וכעת מו"צ דק"ק שעדלייץ

קבלתי מכתבו ע"ד השאלה שבאה לפניו בכבד שיבש כזית במקום שתלוי בכליות, ודייק מלשון ר"פ הלכך בעי' כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה, דמדהוצרך להשמיענו זה הגם דבכ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא צ"ל דקמ"ל דבודאי בעי השני זתים ולא בתורת ספק וממילא בנ"ד ליכא ספק ספיקא, כבר העיר מזה בפמ"ג, ולענ"ד כיון דהוי ספיקא דפלוגתא בבאור המשנה, באיזה מקום צריך שישתייר כזית, אא"ל שצריך ב' זתים היפוך המשנה וע"כ דהיינו לחומרא בתורת ספק, ומה שהוצרך לומר דהלכך בעי' כזית במקום מרה כו', היינו משום דסד"א דסגי בכזית א' במקום מרה או במקום חיותה, משום דהוי ס"ס דדלמא קיי"ל כמ"ד דסגי בשיור כל דהו ואת"ל שצריך כזית הוי ספק באיזה מקום צריך שישתייר, וממילא סגי בכזית במקום מרה ושיור כ"ש במקום חיותה דהוי ס"ס [ועמ"ש התוס' נדה (דף כח) ב"ק (דף יא) דלא חשיב ס"ם דסתרי אהדדי כשאינו סותר לשני הספיקות] א"נ דסד"א דבמקום מרה פשיטא דסגי שיור כ"ש עפ"מ שיבואר להלן וקמ"ל דאינו נחשב ס"ס, משום דקיי"ל בודאי כהסיפא וכמ"ד דבעי כזית (ודגם למ"ד במקום מרה י"ל שצריך כזית כדי להעלות ארוכה], וע' (דף מו) פרש"י ד"ה מטביל וז"ל ולר"ח לא בעי כדי להעלות ארוכה אלא שיורא פורתא מקום תליא במרה דשיורא במקום מרה בעינן כדלקמן עכ"ל. ולכאורה מוקשה דהא הוי בפלוגתא אי היינו במקום מרה או במקום חיותה, וצ"ל דדוקא למאן דבעי כזית י"ל דטרפת הכבד הוי מצד עצמו וממילא י"ל דהיינו במקום חיותה, משא"כ לר"ח דסגי בשיורא פורתא, דתו אא"ל דטרפת הכבד הוי מצד עצמה, דא"כ היה צורך שישתייר כזית כדי להעלות ארוכה, עכצ"ל דס"ל דטעם טרפת הכבד לפי שעי"ז סוף המרה להנטל וממילא מהני שיורא פורתא מקום תליא במרה, ולמ"ד דסגי בכזית מקום חיותה אפשר דא"צ אף שיור משהו במקום מרה דס"ל שאין סוף המרה להנטל ע' (דף מב) תד"ה ניקב, והיינו דפרש"י דלר"ש דמטביל ליה קסבר דנשמה תלויה בכבד, משום דלדידיה הויא הטרפות מצ"ע, ובזה אזדא לענ"ד הוכחת הכו"פ והפמ"ג בשיטת הרשב"א דטרפת הכבד הוי משום שסוף המרה להנטל, ממ"ש הרשב"א בתה"א להקשות עמ"ש הרמב"ם דחסר אינו בכלל ניטל, דהא בכלל ניטלה הכבד הוי גם כשחסר הכבד כיון דטעם הטרפות הוי משום שסוף המרה להנטל, ועפמ"ש י"ל דלעולם לפום דקיי"ל דבעי כזית מודה הרשב"א דטרפות הכבד מצ"ע וכפרש"י ותוס', ומ"מ שפיר הקשה הרשב"א על הרמב"ם שכתב דכל אבר שנאמר בו שאם ניטל טרפה היינו דוקא כשנחתך אותו אבר ואם נבראת חסרת אותו אבר ה"ז מותרת, דא"כ יקשה רישא דמתני' דקתני נטלה הכבד ולא נשתייר הימנו כלום וס"ל לרישא דסגי שיור משהו וע"כ צ"ל דס"ל להך תנא דטרפת הכבד אינו מצ"ע אלא כדי שלא ינטל המרה וא"כ ה"ה כשחסר הכבד מתולדה, דכל עצמנו לא אסרנו כשנטלה כל הכבד אלא מחמת חסרון המרה, ושפיר מוכיח מזה הרשב"א דגם חסרת מתולדה הוי בכלל לשון ניטל, ומרישא נשמע לסיפא דה"ה שמוכלל זה בכלל ניטל הכבד דבסיפא, ודבכ"מ הוי חסר בכלל ניטל, וע' בחי' רע"א אי דוקא כשיבש כל הזית אבל נשתייר משהו כו', ולפמ"ש משמע דכשכולו קיים הטרפות בקלקול במקום מרה הוי מצד המרה ומהני שיור כ"ש, וא"כ ה"ה במקום חיותה, וכדמשמע לשון הש"ע דדוקא כשיבשו הזתים לגמרי. ה' יצליחו בכל טוב כנפש ידידו גיסו הדוש"ת באהבה חפץ הצלחתו. אליהו קראצקי. סימן סא

בש"ע או"ח (סי' תרמ ס"ק ד) מצטער פטור מן הסוכה הוא ולא משמשיו אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית, וע' סעיף ג' דחולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה כו' אפי' חש בראשו כו', ולא הוזכר חיוב בלילה ראשונה, ונודע הקושיא מהא דפריך הש"ס (דף כו) והא אנן תנן חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה חולה אין מצטער לא, אמאי לא מתרץ דנקט חולין שפטורין אף בלילה ראשונה (דהא עדיפא ליה חולין ממצטער, דהא ס"ד דדוקא חולין פטורין), עוד קשה מדקאמר בע"א (דף ג) זימני דמשכי להו תקופת תמוז עד חגא והוה להו צערא, והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה כו', וקשה דאכתי זימנין דמחייבי בסוכה אף כדאית להו צערא, והגם דבלילה לא משכחת הקדרת חמה אלא צער דצינה וכה"ג, אכתי כיון שיושבין בסוכה בלילה ראשונה גם כשיש להן צער, תו לא שייך להקשות שאין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו, עוד קשה הא דקאמר רבא שרא ליה לר"א בר אדא למגני בר ממטללתא משום סירחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה, דמדקאמר דרבא לטעמיה משמע דאיכא מאן דפליג, וקשה דהא כ"ע ס"ל הכי כדקאמר על הא דאמר רב אבל חייב בסוכה פשיטא מהו דתימא הואיל וארב"ז אמר רב מצטער פטור מן הסוכה כו', הרי דגם רב שקדם לרבא סבר הכי, וגם לפמ"ש בגליון גירסא אחרת הואיל ואמר רבא מצטער כו', אכתי מוכח מדהוצרך רב להשמיענו דאבל חייב בסוכה דס"ל לרב דמצטער פטור ולא מצינו חולק בזה [וע"ש דקאמר וליעבדו חופה בסוכה כו' רבא אמר משום צער חתן מאי בינייהו כו' ולא קאמר דא"ב לילה ראשונה וי"ל דמודה שחתן שמצוה שישמח אין לו להצטער כלל

ויש ליישב לפום דקאמר הש"ס ילפותא דלילה א' חובה נאמר כאן ט"ו ונאמר ט"ו בחג המצות [וקאמר והתם מנלן א"ק בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה, ולכאורה תמוה דמעיקרא מאי קס"ד וטובא קראי איכא, וי"ל לפמ"ש בפסחים (דף קכ) דראב"י ס"ל מצה בזה"ז דרבנן כו' ורבא ס"ל דמצה בזה"ז דאורייתא משום דמיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות, ואי בזה"ז ליכא לחיוב מצה מה"ת ה"ה שאין חיוב בזה"ז לאכול לילה א' בסוכה, וז"ש והתם מנלן דאיכא חיובא בזה"ז, ומשני א"ק בערב וגו' ומיהדר הדר ביה קרא וקבעו חובה אף בזה"ז] והקשו התוס' דהא בלא"ה צריך לאכול פת משום יו"ט, ותירצו בברכות (דף מט) ד"ה אי בעי דנ"מ כשירדו גשמים ואכל חוץ לסוכה דבלילה א' צריך לחזור ולאכול אחר שיפסקו הגשמים (וברא"ש משמע דאף כשלא פסקו הגשמים) וכ"כ הר"ן בשם אחרים דלהכי אצטריך היקשא לחג המצות, והשתא י"ל דלרבא דאמר התם דאכל מצה בזה"ז אחר חצות לא יצא י"ח לראב"ע וס"ל הכי, ממילא לא מוכת שחייב לאכול בסוכה בלילה א' אף כשמצטער, די"ל שבא להקיש לחג