אמרי שפר קלצ'קין קיא

קצת מצוה ע"ש, וע' שבת (דף כה) רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות ואני אומר מצוה מאי מצוה דאר"י א"ר כך מנהגו של ר"י בר אילעי כו', וע"כ דלפום דקאמר רשות ג"כ יש ענין מצוה לכבוד שבת, דאל"כ מאי קמ"ל דהא קיי"ל בשבת (דף נ) דאפי' בחול רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום, וליכא משום לא ילבש גבר וגו' ומכ"ש דשרי לכבוד שבת, ובפרט דרב ס"ל בנזיר (דף נח) דמיקל כל גופו בתער, ול"ל דקמ"ל דליכא מצוה, דא"כ לא היה צורך לומר זה, ול"ל דהיינו בערבית ממש לילי שבת כמ"ש (ד' לט) דלמחר רוחץ כו', דז"א דהא קאמר דע"ש מביאים לו עריבה כו', וקצת י"ל דלגבי רב הוי רשות ולא מצוה לבטל מת"ת לרחוץ וע' רמב"ם ה' דיעות וחגיגה (דף ה) ובשע"ת להגאונים ובמנחות (דף מג) ובשבת (דף יא מ) וע"א (דף מד) ולאנשי דעלמא שאין תורתם אומנתם הוי מצוה לרחוץ לכבוד שבת, ומוכיח דהוי מצוה מדר"י בר אילעאי הפסיק תמיד מלימודו לרחוץ], וע' מכות (דף ח) מה חריש רשות כו' דלמא חרישת עומר דמצוה כו' א"ל כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה, והגם דהשתא שלא מצא חרוש מצוה לחרוש, קרי לה רשות לפי שהוא רק הכשר מצוה וע' מ"ק (דף יד) עירובין (דף יז מ"ב), וע' ברכות (דף כז) גבי תפלת ערבית רשות שביארו התוס' דלחנם אין לו לבטלה אלא דהוי רשות לגבי מצוה אחרת שנדחית מפניה, ובזה י"ל מה שהשיב ר"י לאותו תלמיד דתפ"ע רשות וכשעמד השואל ושאל בבהמ"ד, אמר ר"י שאין חולק בדבר דתפ"ע חובה, משום דדוקא גבי ת"ח הוי רשות להפסיק מת"ת ולהתפלל תפ"ע, ולפום דקאמר דאותו תלמיד רשב"י הוה ע' שבת (דף יא) שלא הפסיק לתפלה, צ"ל דבשעה ששאל והיה עדיין במדרגת תלמיד היה מפסיק לתפלה ולתפ"ע לא הוצרך להפסיק, וכששאלו בבהמ"ד השיב דהוי חובה לפי שלאינשי דעלמא הוא חובה, ולא אמר בפרסום בבהמ"ד דהוי רשות, שלא יבא כל אדם לבטלה בחנם, וא"ש שלא שיקר ר' יהושע ח"ו, ועד"ז י"ל ההיא דבכורות (דף לו), ועפמ"ש מבואר דהא דאמר בעירובין (דף מ) אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן א"ל רשות לא קמבעי לי כו' היינו ג"כ שיש קצת מצוה רק דליכא חובה לברך, ואינו סותר להמשנה דפ' הרואה, לפי שיש קצת מצוה לברך וכמ"ש

ומ"ש התוס' דהא דאמרי' דמברך על כלים חדשים לא סמכינן עלה כו', כוונתם הוא דמסוגית הש"ס מוכח שחובה לברך מדקאמר הש"ס דה"ה דלר"י קנה וחזר וקנה נמי צריך לברך כו' ולפלגו בקנה וחזר וקנה דא"צ לברך להודיעך כחו דר"י כחא דהיתרא עדיף ליה, ומשום דליכא רבותא בדברי המחמיר ומחייב לברך וע' פרש"י ריש ביצה ד"ה דהיתרא עדיף שהכל יכולין להחמיר וע' כתובות (דף ז) ובספרי אה"ר (סי' טז) וע' גיטין (דף מא) ומש"ש, והיינו לפי שיש רשות לברך ברכת זמן גם כשאינו חובה וליכא חשש ברכה לבטלה וכ"כ הצל"ח [וע' מהרש"א פסחים (דף קב) דבברכת הנהנין דלא לתהני כו' הוי קולא שלא יברך וכ"כ הגרע"א עמ"ש התוס' בברכות (דף יב ד"ה לא לאתויי) ושם דף מט] ומוכח מזה דקנה בית חדש כו' חובה לברך וממילא יש להחמיר בספיקו, כיון דבברכת שהחיינו ליכא חשש ברכה לבטלה כל שיש ענין הנאה, ואס"ד דהוי רק ברכת רשות ממילא במקום ספק לא יברך דליכא אף קצת מצוה, ויקשה דאדרבה יהא טפי רבותא בדעת האומר דאפי' קנה וחזר וקנה צריך לברך, וא"כ מוכח מהסוגיא שמברך בתורת חובה, וזה מ"ש ר"ש גאון דלא סמכי' עלה, משום דלהמסקנא בעירובין דבעי מידי דאתי מזמן לזמן, צ"ל דהפלוגתא דר"י ור"מ היינו אי צריך לברך בתורת רשות ומצוה קצת ולא בתורת חובה, ועפמ"ש מיושב מ"ש הב"ח דכיון דברכת שהחיינו אקרא חדתא רשות ש"מ דמספק מברכין שהחינו, והקשה עליו הח"ס (או"ח ת' נה) ממ"ש בת' הרשב"א דלאו בחובה אמרו אלא ברשות ומשום פלוגתא דאית בהו בקנה כיוצא בהן שאין אומרים ואם בא לומר מונעין אותו, ועפמ"ש י"ל כהב"ח דכשיש ספק חיוב ברכת זמן צריך לברך כיון דליכא חשש ברכה לבטלה כיון שרשות לברך זמן אף במקום שאינו חובה, ואין זה סותר למ"ש הרשב"א גבי קנה כ"ח, דלפום דס"ל דהוי רק ברכת רשות ממילא במקום פלוגתא אין לברך, כיון דליכא ספק חיוב אלא ספק רשות (ואפשר דכה"ג גם רשות ליכא ולא תיקנו שיהא רשות לברך גם כה"ג), וא"ש מ"ש בב"י (סי' רכה) בשם האגור שאם בירך על ענבים א"ח ומברך על יין חדש שאין לברך מספק, עוי"ל לפמ"ש בתה"ד (סיל"ו) דכלים חשובים י"ל דהוי כדבר הבא מזמן לזמן דלפרקים מועטים מתחדש להם זה ואפי' רב שרירא מצי סבר דמברכין כה"ג, וא"כ לא קשה מהמשנה, רק דמשמע מסוגית הש"ס דאפי' קנה וחזר וקנה כו', דס"ל דמברך אף כשאינו כדבר הבא מזמן לזמן, וע"ז כתב ר"ש גאון דלא סמכינן עלה, ומ"ש התוס' דקשה מפדיון הבן ע' ר"ן ורא"ש ס"פ ע"פ שמברך זמן לפי שיש בזה הנאה שיצא מספק נפל וע' תוס' ב"ק (דף יא) ומנחות (דף לז) דאפי' קים ליה שכלו חדשיו גזה"כ שצריך ל' יום וא"כ כבר יצא מקודם מספק נפל וליכא הנאה האידנא, וקיי"ל דאבי הבן מברך דקעביד מצוה ולא כהן דמטי הנאה לידיה, והקשו מזה התוס' עמ"ש ר"ש גאון דדוקא מצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחינו

וע' במהרש"א סוכה שם תד"ה הרואה בשם המהרש"ל דלא שייך ברכת שהחינו כדלא שייכה ברכה אחרת, והק' מהרש"א דהא מצינו ברכת שהחינו ברואה חבירו אחר ל' יום וכה"ג, ועפמ"ש י"ל דשאני התם שאין חובה לראותו והוא רק ברכת רשות לפי ששמח ונהנה, ולעולם י"ל דברכת שהחינו שתקנו חכמים לחובה ומצוה, לא תיקנו היכא דל"ש ברכה אחרת (כגון בעשיית סוכה), וי"ל דהיינו דקאמר סוף פסחים פשיטא על פדה"ב כו' אבי הבן מברך, שהזכיר זה הש"ס הגם דהויא מילתא דפשיטא, דקאמר הש"ס דכיון דהך ברכה שייך להאב ולא להכהן, מסתברא דגם ברכת שהחינו יברך האב, והגם דלהס"ד מספקא ליה, כבר עלה במסקנא דאבי הבן מברך, ועפ"ז י"ל מ"ש הלבוש הובא במ"א (סי' רעא ס"ק לב) דכשנשפך הכוס קודם טעימה קיי"ל דשתיה לא מעכבא כדאיתא פ' בכל מערבין, ותמה המ"א דהא אדרבה מוכח התם דמעכבא דאלת"ה לימא זמן על הכוס ולא לישתי כיון דא"א באופן אחר, ועפמ"ש מיושב די"ל דהא דצריך לטעום כשמקדש על הכוס בעיו"כ היינו משום דכיון שצריך לברך זמן על הכוס ע"כ שמברך בפה"ג בהדה כהמהרש"ל הנ"ל, וממילא צריך לטעום הוא או אחר עכ"פ כדפרש"י שגנאי הוא לכוס של ברכה כו'

והנה יש חולקין ומפרשים דמ"ש בעירובין שם, רשות לא קא מבעיא לי, ה"פ דכיון שאינו מחויב לאכול ע"כ שנהנה באכילה ובודאי מברך שהחינו, ומיבעי ליה לענין זמן דחובה דאפשר שאינו שמח ונהנה ואפשר שאינו חייב לברך כיון שאין ר"ה ויוה"כ בכלל רגלים, והכריחו לפרש כן מדקאמר מאי הוי עלה כו' אייתי ליה כסא דחמרא קדיש ואמר זמן, הרי דמוכיח הש"ס דלענין ר"ה וברכת המצות ל"ל דהוי רשות, וע' יש"ש פ' כסוי הדם דמברכין זמן בר"ה דלא גרע מקרא חדתא כו', אך י"ל דשפיר מוכיח הש"ס שחובה לברך מדקאמר דליוה לרטיבא רפסא ליה בדוכתא כו' אייתי ליה כסא דחמרא כו', ועכצ"ל דקמ"ל שחובה לברך, דאל"כ יקשה למאי הוצרך להשמיענו הלכה למעשה, דהא הוי מילתא דפשיטא שרשות לברך, ויותר יש ליישב לע"ד לפ"מ שנחלקו הפוסקים אי ביו"ט של ר"ה מצוה לאכול או להתענות, וגם לפום דקיי"ל שמצוה לאכול היינו דוקא לפום דאיפשטא דר"ה הוי כרגלים לענין ברכת זמן. וע' מ"א (סי' תקפ"א ס"ק י') דא"צ להשלים אפי' בער"ה משום שצריכין להוסיף מחול על הקדש, וסי' תקצ"ז ס"ק ג' דבלילה של ר"ה ג"כ אסור להתענות, וא"כ שפיר פשט הש"ס דזמן הוי חובה בר"ה, דאס"ד שאינו חובה לפי שאינו בכלל רגל, ממילא היה אדרבה מצוה להתענות ולא היה מקדש ואומר זמן על הכוס, ובפרט דשדרוה רבנן במעלי יומא דריש שתא דמשמע שקידש על היין מבעו"י להוסיף מחול על הקדש, ואס"ד שאינו נחשב כרגל לענין זמן, היה לו להשלים התענית בער"ה, ובזה יתבאר הא דשדרוה רבנן לרב יימר סבא קמיה דר"ח במעלי יומא דריש שתא וא"ל זיל חזי היכי עביד עובדא תא אימא לן כו', ולא שלחו לשאול ממנו שיורה הלכה למעשה ע' ב"ב (דף קל), והוצרכו לשלוח לראות איך הוא מתנהג בעצמו, משום דכשישיב שצריך לברך זמן