אמרי שפר קלצ'קין קח

עובדא בשני ת"ח הוי עיקר החשש שניצל ע"י גל ודף, דמשום חשש מחשד"ג לחוד איכא ב' רובי, ומיושב מ"ש בתד"ה ולא היא, דאף ע"ג דרובייהו צו"מ אי סליק קלא אית ליה לא תנשא לכתחלה כמו גבי גוססין כו', דשפיר הוכיחו התוס' כיון דגם בצו"מ ליכא אלא חד רובא [ומש"ה לא הוזכר בשו"ע חילוק בין צו"מ וע' או"ת (סי' טו) שגם בזה"ז יש צו"מ, ובל"ז האידנא לא פקיע שמייהו טפי מכל אדם וע' ב"ש (סי' ב' ס"ק כג) וי"ל משום דהשתא לא פקיעי שמייהו כ"כ שאין התורה חביבה כ"כ וגם אין הצו"מ דומין בגדולתן להקודמין ועמ"ש האחרונים דבזה"ז שייך בכל אדם הסברא דאי איתא דסליק קלא אית ליה, שבכל מקום מושבו הוא ידוע להשוטרים ובתי הפקידות וגם שיירות מצויות ונתרבו בתי דואר וט"ג וגם מכה"ע מפרסמין, ורחוק מאד שיעלם איש זמן רב ולא ימצא, והדר איכא במשאל"ס תרי רובי ויש לצרף זה לסניף ובברית יעקב שם הביא מדברי התוס' בגיטין (דף כט ד"ה אבל) ע"ש. ולענ"ד מהתם לא מוכח, דהא קאי לענין שנותנין עליו חומרי חיים דבת כהן לישראל לא תאכל בתרומה, וע"ז קאמר דכיון דנפיק דינא ולא שכיח שימצאו זכות לא מחמרינן לענין תרומה וכה"ג, וע' ב"ש (סי' קמא ס"ק קח) וז"ל שאבדה בים אבל אם נטבע קיי"ל דהם בחזקת מתים אלא מדרבנן מחמירים שאסורה להנשא יע"ש, ומש"ה מארכובה ולמטה לא תינשא כיון דבבר אמוראה הוי מיעוט המצוי ולולי הגיוד היה עולה בודאי, וע' תה"ד דמש"ה ל"ש גברא רבה משום דלא פלוג, גם דא"כ כאו"א תאמר שהיה ג"ר, ויש לצרף לסניף דבילדה יש חשש קלקולא טפי בזה"ז ודוקא לענין הבחנה לא חששו לקלקולא לפי שאין לסכן הולד בשביל תקנת אחרים להצילם מחטא, משא"כ הכא דהוי רק חומר לכתחלה וע' קדושין (דף נה) תד"ה אין] וע' חולין (דף פו) תד"ה סמוך, דאי הויא בהדי רובא הוי מיעוטא דמיעוטא, וגם מאן דחייש למיעוט מה"ת ל"ח כדאיכא ב' רובי, וכבר הקשו דהתוס' בבכורות (דף כ) סותר לדבריהם ביבמות (דף לו), וצ"ל כוונת התוס' ביבמות דבמשאל"ס מצטרף חזקת א"א למיעוט שאין מצוי ומשוי ליה כנפלים דהוי מיעוט המצוי,, א"נ דלמ"ד חלב פוטר ולא סמכינן מיעוטא לחזקה, דוקא כשלא שהה כדי שת"נ וכהסוברין דאף כשלא שהה כשת"נ אם ניסת ל"ת, משא"כ לדידן, וע' ב"ש ס"ק צ"ד דגוסס מגויד מעידין עליו, ובס"ק צ"ו וז"ל מארכובה ולמעלה וכן אם נחתך ממנו רגלו בסכין תינשא ומשום דמים מרזו מכה, הגם דלפום דמוקי רבא בסכין מלובנת, והובא בב"ש לדינא, אצ"ל דמרזו [וממ"ש לקמן והאמרת מיא מרזו מכה לא מוכח כ"כ די"ל דכיון דלא מצינו מחלוקת בסברא הפוכה ע' יבמות (דף מג) ובספרי אה"ר (סי' לב) ובפרט במלתא דמציאות, פריך דעכ"פ אא"ל להיפוך דאדרבה שאני מיא דצמתי] מ"מ מצטרף להא דנחתך רגלו, וכן גוסס מגויד ומשום דבתרי רובי יש להתיר: סימן נז

ביו"ד (סי' קי סעיף ז) דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כו' ונאכל אחד מהם בשוגג או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל האחרים, ותמהו המפרשים דהא בזבחים (דף עד) מבואר דהיינו דוקא כר"א דאם קרב ראש א' יקרבו כל הראשים ואנן קיי"ל כחכמים דר"א, וי"ל לענ"ד דמוכח כן מדקאמר בתמורה (דף ל) ניפוק חדא להדי כלבא והנך כלהו לשתרי, והקשו התוס' דא"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה, וכן הקשו בהא דקאמר ביומא (דף נה) דנשקול ד' זוזי ונשדי בנהרא כו', ומ"ש הרמ"ר ליישב, אינו כשיטת התוס' בסוטה (דף יח) ובמעילה (דף כא) יע"ש, ולזה צ"ל דמש"ה קאמר דאינך כלהו לשתרי, דכיון שמה"ת בטל הטלה האסור ביתר הטלאים דהיתר אלא דבע"ח לא בטלי, ממילא משתרי כשניטל אחד מהן ונשחט, דכיון שאין להסתפק לענין קדושת הטלה הנשחט הוי כנפל לים ודוקא כשהיה ניכר מתחלה האיסור קודם שנתערב בהיתר, אסור להפיל ולהאביד לכתחלה משא"כ הכא שלא הוכר האיסור מעולם ולא היה עליו שם איסור ולאחר התערובת נולד האיסור שרי להפיל לכתחלה, ובפרט ההיא דתמורה דגם השתא לאו איסור הוא, ע' ב"ק (דף צח) דסתם שורים לאו למזבח קיימי, ולהדיוט לא נאסר כלל, וע' מ"א (סי' תרכו ס"ק ג) דכשמבטל בעודנו היתר לא הוי מבטל איסור לכתחלה, ומש"ה בתר דניפוק חדא להדי כלבא, יהא מותר להקדיש ולהקריב הטלאים האחרים, וכן א"ש ההיא דיומא שם, בפרט דהוי כדי שלא יבא לידי הפסד קדשים וגם הוי עדיין דמים ולא חטאת, ובזה יתישב קושיית התוס' ישנים ביומא שם דלמה ישליך אותם במים דהא מעות סתומין יפלו לנדבה (דבריהם צריכין ביאור דהא הלכה היא בנזיר כמ"ש בנזיר דף כד], דלפ"ז ניחא שצריך דוקא להשליך בנהר, דדוקא כשאינו בעולם הוא דתלינן לומר שהאיסור הלך לו, ובזה מיושב מה שהקשו עוד בתוס' ותו"י וז"ל וא"ת א"כ אמאי נקט הכא ד' זוזי שהוא ב' דינרים וי"ל שבימי התלמוד היו יקרים א"נ ד' זוזי לאו דוקא עכ"ל, ועפמ"ש י"ל לשיטת הרמב"ם דהא דקאמר בזבחים שם שלא התיר ר"א אלא שנים שנים ה"פ שצריך שיפלו שנים בדבר דלא מנכרה נפילתה כגון תאנה וטבעת, אבל חבית דמנכר נפילתה סגי בנפילת אחד מהם וע' ש"כ (ס"ק מא), וא"כ י"ל דכיון שעולה ב' דנרין צריך שיטיל בנהר ד' זוזי דהיינו כפל האיסור כיון דלא מנכרה נפילתה, ובתמורה קאמר ניפוק חד להדי כלבא כו', משום דהוי דבר הניכר וסגי בנטילת אחד מהם. ומיושב מה שהקשו התוס' בבכורות (דף נג) ד"ה מעות וכלי מתכות יוליך הנאה לים המלח ולא סגי בשאר נהרות מהא דקאמר ביומא שם ונשקול ד' זוזי ונשדי בנהרא, וע"פ מ"ש י"ל דשאני הכא שבטל מה"ת רק שאינו בטל מחמת חשיבותו וכדשדי בנהרא תלינן שהאיסור הלך לו כההיא דטבעת ע' ש"כ ס"ק מ"ג דמ"ש שנפל מעצמו לים דסתמו אבד וה"ה לכ"מ שהוא אבוד כגון נהר עמוק ע"ש, ומ"ש התוס' ממ"ש בערכין (דף כט) שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא כו', י"ל לפום דקאמר א"ה אפי' פרוטה נמי ומשני לפרסומי מילתא וכיון דהוי רק לפרסומי מלתא בטל אותה פרוטה ביתר הפרוטות שבארבעה זוזי, והגם דמטבע חשוב ולא בטל, אכתי תו מהני השלכה בנהר וכמ"ש וג"כ לא הוכר מתחלה, ובל"ז לא הוצרכו לקונסו שלא יבא להחרים כל נכסיו] ועמ"ש התוס' ביומא (דף סו) וע"א (דף יג)

ואין להקשות דא"כ אין ההיתר תלוי בדין ברירה, והא קאמר בבכורות (דף נז) דאי אמרת יש ברירה לברור חד מנייהו בהדי כלב כו', וכן קאמר ביומא שם דהיינו דוקא אי יש ברירה, דלק"מ די"ל דשאני כשהיה מבורר מקודם האיסור וההיתר בפ"ע, משא"כ בהנך שלא היה האיסור וההיתר בפ"ע והאיסור מעורב בכולן, י"ל דא"א לתלות שהאיסור הלך לו אלא כדאמרינן שיש ברירה בדרבנן, ובלא"ה ניחא דהא רב בעל המימרא בזבחים שם וכן ר"ל דאמר שם חבית של תרומה כו' כלהו ס"ל דיש ברירה בדרבנן וע' ביצה (דף לז) גיטין (דף מח) ועירובין (דף לז) א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה כו' וכן ר"א ס"ל הכי ע' ביצה (דף לד) וע"ש בבכורות אליבא דר"נ, ומש"ה כיון דמדרבנן הוא דלא בטיל הטבעת של איסור תולין להקל שהאיסור הלך לו, וקמ"ל רב דלא אמרינן איסורא ברובא איתא ודכשנפל לים וכה"ג משוינן לה כספק השקול ותולין שהלך האיסור, ולעולם למ"ד אין ברירה אף בדרבנן דמוכח דלא מחשב לה אף כספק ושבודאי יש כאן האיסור, תו ליכא למימר שהאיסור הלך לו ואמרי איסורא ברובא איתא, ומ"ש ביומא שם דר"י ל"ל ברירה עכצ"ל דהיינו גם בדרבנן, דמטבע לא בטל רק מדרבנן, וע"ש דמסיק מדתנא איו והיינו בעירוב דמדרבנן וגם להס"ד דמייתי מההיא דהלוקח יין כו' י"ל כן, הגם דלא דמי לדמאי, דהא מ"מ הוי רק מפני שחשודין שלא להפריש, ועכ"פ מבואר דלהתוס' במעילה שחולקין על הרמ"ר מוכח מהסוגיא דתמורה דקיי"ל לדינא כפסק הש"ע, ומ"ש הש"ס דרב דאמר כר"א, היינו משום דרב ס"ל מב"מ לא בטיל ע' חילין (דף ק) משא"כ לדידן: