אמרי שפר קלצ'קין קז

שחיותו תלויה בו, אבל כשהחולה אסר עצמו מנכסי מבקר כל הנאה בכלל אפי' בדבר דאיכא חיי נפש ואטו יהא מותר ליהנות ממנו כשאין לו מה יאכל, מדלא מוקי הש"ס שהחולה אסר עצמו מנכסי מבקר וכשנוטלין שכר גם על העמידה וסתמא מחיותיה לא אדריה וישיבה אסור כיון דאפשר בעמידה עכ"ד. וכדי ליישב דברי הר"ן צ"ל דשאני סם של רופא שהוא חיותו ממש ולא מכל אדם זוכה להתרפאות ובודאי לא כוון להדיר עצמו מדבר הנוגע לחיי נפשו, וכשאין לו מה יאכל אינו כ"כ חיי נפש שיהנה דוקא משלו (ולא שכיח שלא ישיג לאכול משל אחרים), ובלא"ה י"ל לפמ"ש בחידושי הרשב"א וז"ל ואפשר נמי שהמודר הנאה מחברו אינו מדיר עצמו מהנאת חברו ואין לו מה יאכל שהוא יכול להזון משלו כו' ע"ש, ומש"ה לא מוקי הש"ס כשהחולה אסר עצמו מנכסי מבקר דא"כ אף בעמידה היה אסור, דבקור החולה אינו חיותו ממש כסם של רופא, ונהי דכשהחולה אסר נכסיו על המבקר אמרי' שלא היה בדעתו כל שיש הנאה לחולה, וגם בקור הוי בכלל הא דאמרי' דמן חיותיה לא אדריה, אכתי לא דמי לסם הרופא דהוי חיותו ממש, וא"כ י"ל כשהחולה אסר א"ע מנכסי מבקר ומכל מקום אסור אף בעמידה כשנוטלין שכר על העמידה. אך קשה מ"ש מרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון דע"כ מיירי שאסר הרופא נכסיו על החולה וא"כ הוי דשלב"ל, וגם הקשה המח"א דהא רפואת ממון איירי כשאין נותנין שכר. וגוף דברי הט"ז יש ליישב דכוונתו דבכלל הנאת ממונו כולל גם הנאת גופו ולא דמי לאוסר נכסיו, ומפרש הטעם שנכלל בלשון שאסר נכסיו לפי שנופל לשון נכסיו על הנאת גופו, שאם נותנין שכר על הנאת גופו הוי זה נכסיו, וי"ל נמי דמיירי כשאמר בלשון שכולל הנאת גופו ולעולם כשאמר נכסי עליך שרי אף כשנותנין שכר, משום דהוי דשלב"ל [ע' ירושלמי ספ"א דתרומות]: סימן נו לכבוד אחי הרב הג' שי'

מ"ש במכתבו ע"ד מ"ש המהרי"ט והח"ס (הובא בפ"ת סי' י"ז ס"ק קלב) בענין שיעור השהיה כדי שת"נ כשנטבע במים שאל"ס, ודמ"ש הש"ס בבתו של נחוניא אינו שעות ממש, ודבמימי נהר המטרידים ודאי דסגי שיעור מועט, הנה בכ"מ בש"ם שעה לאו דוקא וע' זבחים (דף כה) שעות פוסלות בקדשים וגם כשעבר רגעים אחר שעברה שנתו אסור לזרוק וע' שבת (דף יב) למשמש בתפלין כל שעה ושעה ומ"ש הש"א (סי' מ) דשיעור היסח הדעת הוי כדי הילוך ק' אמה וע' גיטין (דף כז) פסחים (דף יב) ע"א (דף ד) ובר"ה (דף טז) נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וע' מו"ק (דף כה) שעה א' לפני הרגל כו' וביו"ד (סי' שצט) וע' ע"א (דף סח) עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות מי גרם לה שתחמיץ בשעה אחת איסור, וע' פסחים (דף מה) דבזמן הילוך מיל ראוי לחימוץ גם בלא שאור וכשנתנו בעיסה שאור בשיעור הראוי כדי להחמיץ מחמיץ בזמן מועט (ובפרט בארצות החמים) וכבר הביא הח"ס מהתוס' פ"ק דסוטה שליש או רביע שעה דהיינו אם המתינו למרים סוף יום א' עד תחלת יום שביעי ע"ש (ואי נסעו במדבר רק ביום הוי רק ז' פעם י"ב שעות והוי פחות מרבע שעה)

וע' יומא (דף פד) ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו כו' וצריכא דאי אשמועינן ים משום אדהכי ודהכי אזל ליה, ומשמע לישנא דאף בתינוק אין חשש שתצא נפשו בשעה מועטת, אלא אדהכי והכי אזל ליה שישטפהו מי הים ולא יוכל למצוא אותו, ומלשון פרש"י דאזיל ליה לאיבוד, אין הכרע מה הוא הכוונה, אך הרא"ש כ' וז"ל דאי אשמועינן ים משום דאי לא מסיק ליה מיית וע' ירושלמי סוטה (פ"ג הלכה ד) ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפלין אצילנו עם כשהוא חולץ תפלין הוציא זה את נפשו, והובא בדברי התוס' שם (דף כא ד"ה ה"ד) ופירש בק"ע שעושה כמין אבעבועות בנהר שקרוב לטבוע, ומשמע שיוצא נפשו ברגע של חליצת תפלין, דמשמע שזה עומד סמוך לנהר, ודמש"ה נקט תינוק לפי שנפשו יוצאת ברגע מועטת ושאין השיעור שוה [ובש"ס דילן נקט כגון דטבעה איתתא ודקאמר דלאו אורח ארעא לאסתכולי, וע' מנחות (דף סד) שמע שטבע תינוק בים כו' שפרש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק, שאין דרך מצודת דגים להעלות איש גדול ונקט אורחא דמלתא] ומ"מ י"ל דדוקא בזמן גדול מזה, חשיב שיעור כדי שת"נ דשוב א"א שיחיה, ובזמן מועט לגמרי פעמים שתצא נפשו ופעמים שיחיה, ובל"ז אינו דומה לבתו של נחוניא דבשעה ג' הועלתה בנס והיה מספיק מה שנשאר בה נשמה ורגש חיות משא"כ בנטבע בעלמא דגם בשיעור מועט יאבד כחו לעלות בעצמו על שפת הנהר (ול"ח כ"כ שהעלוהו אחרים ואי איתא שהעלוהו קלא אית ליה) ומצד שטף המים לא יצוף למעלה בחייו, וגם שאני בתו של נחוניא שנפלה לבור גדול והבל הבור מזיק כדאמר שמואל בור שחייבה עליו תורה להבלו ואף שהיה מלא מים המים קוו וקיימי ואין דומה למימי נהר השוטפים, וע' חולין (דף טז) הא והא בסרנא דמיא ולא קשיא הא בכח ראשון כו' דאר"פ האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא ומית כו' אבל בכח ב' גרמא בעלמא הוא, ומשמע דמשכחת שימות מיד ע"י הבדקא דמיא מדלא קאמר דשאני התם שאין המים ממיתין מיד והוי כעין גורם דגורם משא"כ בשחיטה ששוחט מיד, וע' רא"ש ב"ק (דף יט) דכח כחו ככחו ומשלם לרבנן ח"נ ודוקא לענין גלות לאו ככחו דמי ויש לדחות די"ל דמוכיח שמצינו חילוק בין כח א' לכח ב'

וע' ריב"ש (ת' שעט) דשריא להנשא לכתחלה כדאיכא ב' רובי, שכתב דאס"ד דהא דאין מעידין על המגויד הוי רק חששא דרבנן מאי מקשי מההוא דשלשלוהו לים דשאני התם דאיכא תרתי שנטבע במשאל"ס ונחתכה רגלו מהארכובה ולמעלה ע"ש, ולכאורה צ"ע דמלשון ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו משמע שלא השליכוהו כדי לטובעו ומשמע דהוה בר אמוראי ע' ר"ה (דף כג) ב"ק (דף צח) ואומנתו לצלול במים אדירים וליכא גביה רוב נטבעים אין נצולין (וכן י"ל מ"ש בש"ע סעיף ל"ב שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו כו') וי"ל דכיון שניטלה רגלו קשה לו לצלול ואכתי איכא ב' רובי, ועמ"ש חותני הגאון זצ"ל בברית יעקב אה"ע (ת' טו) מדמסיק דגם צורבא מרבנן דיעבד אין לכתחלה לא ולא מצטרף הסברא דאי סליק קלא אית ליה, משום שלא באו כאחת התרי רובא ולאחר כמה ימים הוא שנתחדש הא דאי סליק קלא אית ליה ע"ש, וי"ל ג"כ דשאני חיתוך הרגל שמחזק סכנת הטביעה משא"כ מה שהוא צו"מ שאינו מחזק להרוב שאינם נצולין רק דזהו הוכחה שלא ניצול כעין מ"ש הראשונים לחלק בענין סמוך מיעוטא לחזקה נדה (דף יח) גיטין (דף ג), אמנם יותר נלע"ד ליישב עפמ"ש ר"ג ראיתי ספינה שנשברה והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"ע וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה א"ל בני מי העלך א"ל דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי מכאן אמרו חכמים אם יבאו רשעים כו' וכן מייתי עובדא בר"מ שאמר גל טרדני לחבירו כו' ומבואר דת"ח יותר עלול להנצל בזכותו וצדקתו, ומש"ה גבי צו"מ ליכא רובא דהנטבעין אינם נצולין וליכא תרי רובי, וז"ש אמרתי באותו שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כו' משאל"ס אסורה, דלולא הך עובדא סד"א דליכא אלא חשש כניסה במחילה של דגים (דמייתי מקודם ולא מזכיר שם החשש של הצלה ע"י גל ודף, דבאינש דעלמא ל"ח לזה) והיה מקום להקל בצו"מ דאי סליק קלא אית ליה ואיכא ב' רובי, ומהך עובדא נתחדש לו דבצו"מ יש חשש נוסף שניצל ע"י דף וגל [ואולי ז"ש כמה גדולים ד"ח, שלא הזכירו טעם מחשד"ג שיהא מקום לחלק בין צו"מ לאינש דעלמא וכעין מה שביארו בשבת (דף יב) וע"ש בירושלמי ובחגיגה דף כ] ובזה מיושב הא דא"ר אשי ש"מ הא דא"ר משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחלה כו', ומשום דל"ל שאני חסא דהוה גברא רבא ואי איתא דסליק קלא אית ליה ואיכא ב' רובי, דז"א כיון דלעומת זה יש גביה חשש טפי שניצל. ומיושב הא שפרש"י (דף קטו ד"ה אסורה) דשמא צף מתחת המים ויצא, דהתם דהוי