אמרי שפר קלצ'קין קו

לאוקי שהיה ח' וקטן ועבד וכמ"ש, ובל"ז מוקשה לדמות מצות תפלה בצבור לקיום מצוה מן המובחר בעלמא, ויש מתרצים דלא מצי פריך אליבא דשמואל דס"ל מפקיר עבדו א"צ גט שחרור ומקיים למצות תפלה בצבור בעידנא דעובר על העשה דלב"ת, ובברכות פריך לריב"ל וע"ש בגיטין דס"ל כאבא שאול וע"ש בפנ"י אי ס"ל דלא כשמואל וע' פסחים (דף נט) תד"ה אתי, דמה ששחרר ר"א עבדו לא היה בעידנא כו', ובפרט למ"ש הרא"ש שנצרך לעשרה לקרות פ' זכור ומסתמא שחרר מע"ש, דבשבת הוי שבות, עוי"ל לענ"ד דלא מצי פריך בגיטין אליבא דשמואל לטעמיה דמפקיר א"צ ג"ש וא"צ מעשה בידים רק שמסלק שעבודו ומצרף להשלים לעשרה, וממילא ליכא עשה ורק אסור משום לת"ח וממילא שרי לצורך מצוה כסברת הר"ן, ובברכות פריך אליבא דריב"ל לטעמיה דאמר בירושלמי פ' השולח דהמתיאש צריך לכתוב לו גט שחרור דומיא דאשה שצריכה גט ע"ש, וא"כ ע"כ עובר בידים על העשה דלב"ת (והוי עשה גמורה גם בלא הטעם דלת"ת) ופריך שפיר דגם במקום מצוה הוי מה"ב

עוד י"ל לפום דקאמר בכתובות (דף כח) ושהיה פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה, ודלמא עבד כהן הוא מסייע לריב"ל דאמר אסור שילמד את עבדו תורה, והתניא כו' שקרא ג' פסוקים בבהכ"נ ה"ז לא יצא לחירות כו', וע"ש בש"מ דמש"ה לא פריך הש"ס, על ריב"ל, דהו"מ לחלק בין תורה שבכתב לשבע"פ ופריך דוקא עמ"ש במשנה יוצא מבית הספר דמסתמא היינו תשב"כ. ולכאורה בלא"ה לא מצי פריך על ריב"ל דאיהו לא קאמר אלא דאסור כו' ולא קאמר דכשלמד הוי הוכתה שיצא לחירות והנה למסקנא דמשני דכי קאמרינן דקא נהיג ביה מנהג בנים תו י"ל דהמשנה לא ס"ל כריב"ל ודליכא איסורא בעצם הלימוד, וריב"ל ס"ל דאסור ללמדו (גם תשב"כ שאינו כמלמדו תפלות) לפי שמפקיע אז שעבודו הגם דהוי לשם מצוה לחנכו בתורה, ומש"ה שפיר פריך הש"ס בברכות לריב"ל לטעמיה דס"ל דגם במקום מצוה איכא איסורא, ואליבא דשמואל לא קשה די"ל דס"ל כסברת הר"ן, וע' ירושלמי (פי"א דיבמות הלכה ו) כיני מתני' מותר לשחרר בתחלה אף ריה"ג אמר אסור לשחרר מודה הוא הכא שהוא מותר מפני תיקון הולד, הרי דאסור גם כשיש צורך מצוה וגם כשהוא לטובת עצמו, כדי שגם חבירו ישחרר אותו , וגם הוי ספק שחרור בעלמא, שנתערבו ולד כהנית ושפחה, ובירושלמי ספ"ג דכתובות ופ"ה דשבועות ויאמרו לו (לר"ג) צא ידי שמים, ופירש השעה"מ דכיון דאי תפיס לא מפקינן כדפרש"י בב"מ (דף צ), היה טבי תפוס בעצמו, אך בלשון הירושלמי מבואר דמקשה שיאמרו לר"ג צא ידי שמים, ומוכת דממילא ליכא איסורא כיון שמשחרר לשם מצוה לקיים לצי"ש והוא לטובת עצמו, וע' בספרי אה"ר (סי' מא), וריב"ל גופיה אמר משום אנשי ירושלים בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה, ע' פסחים (דף קיג) ומשום דהוי טובת עצמו ממש וכמוכרו לו, והרשב"א גופיה כתב, דכשאמר שיש לו קורת רות ממנה, בודאי קבל טובה ממנה דלא חשיד לעבור על עשה והלב יודע אם לחסד כו', וה"ה לצורך מצוה, והגם דליכא חיוב להתפלל בצבור כדלא אפשר ע פסחים (דף מו) וע' עירובין (דף ק) דשוא"ת עדיף אכתי שרי כל שכוונתו למצוה, ועמ"ש התוס' ב"ב (דף יב) גבי חציו עבד דהא עובר על עשה כו', ולכאורה כיון שיכולין לתקן ולסלק שעבודו וכמ"ש בגיטין, (דף לו) מה אבות מנחילין כו', תו אין איסור לשחררו, וצ"ל דלא ניחא להתוס' לתרץ כן, דכיון שלא הפקיעו זכות האדון לגמרי דהא כותב לו שטר על חצי דמיו ליכא לומר כן וכמ"ש התוס' ביבמות (דף פט) וגם לא פשע מידי, ולא יתקנו להפקיע שעבודו ולעבור על עשה וע' ב"מ (דף צו) לימעלו ב"ד ולכאורה היה ר"ג יכול ליתן כסף במתנה ע"מ שיצא בו לחירות ושאין לרבו בו כלום ע' קדושין (דף כג) ופסחים (דף פח), וליכא משום לת"ח כיון שהוא לקיים המצוה ושוב יקח א"ע באלו הדמים, אך הוי, הערמה דמוכחא וכמשחררו אז, גם דמתנה בשבת הוי שבות וליכא בעידנא (ועמ"א סי' תמז), ובשחרור הוי בעידנא שנצטרף לעשרה, ול"ל דהוי מה"ב משום שבות דשבת, ודא"א בע"ש שמא ישיג אחר להצטרף דז"א דלפמ"ש הר"ן דהוי מצוה דרבנן י"ל דהיינו בחול וריב"ל סובר בברכות (דף כא) דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה], ועמ"ש התוס' בכתובות (דף פו) ד"ה פריעת בע"ח, שהקשו על הא דפרש"י (דף צא) יע"ש, ולכאורה י"ל דשאני כשאמר שלא ישתעבדו בה, ויעשו לה קורת רוח בשחרור שכיון להפקיע שעבודו וכבר סלק רשותו ואין הבנים יורשין שעבודה (וממילא שרי לשחרר כמ"ש, וגם סלקו שעבודם כמ"ש מה אבות מנחילין כו') וכיון דבלא"ה לא ישתעבדו בה נתחייבו לשחררה דהוי זה נהנה וזה לא חסר וע' ב"ב (דף יב) שכופין על מדת סדום, משא"כ לקמן (דף צא) דהוי חסרון כיס לשלם חוב אביהם, והוא רק לכבודו ולא צוה ע"ז

והנה היראים (מצוה רפ) כתב דמש"ה לא אמרי' דמוטב לבטל תפלה בצבור בשב ואל תעשה ולא יעבור על עשה דלב"ת בקום ועשה, משום, דקאמר בב"מ (דף עג) מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לב"ת ובאתיכם יכול אפי' נוהג כשורה כו', ודומיא דהתם דדוקא כשאינו לצורך מצוה, ולכאורה קשה דהא לא דמי ממש לאחיך דהוי רק רשות, והגם דמצינו רשאי לשון חיוב, ע' תוס' תולין (דף נג), הכא פשיטא דהוי רק רשות, ויש ליישב עפמ"ש החינוך (מצוה שמז) וז"ל משרשי המצוה לפי כו' ונבראו להכיר בוראם ולעבוד לפניו כו' ולא יוכלו להשתדל בעבודתו ב"ה ע"כ נצטוינו להחזיק באלה לתשמישנו כו', ומהיות יסוד המקרא כדי שירבו בנ"א בעבודת בוראם התירו חכמים מצוה זו לבטלה בכל עת אם בבטול מצוה זו יהיה גורם למצוה אחרת ואפי' בשביל מצוה דרבנן כו' להשלים המנין כו' יע"ש, ומפרש שהכתוב נותן טעם להמצוה דלעולם ב"ת כדי שלא תצטרכו להשתעבד ולרדות איש באחיו, וכדי שיוכלו כולם להשתדל בעבודתו ב"ה, וממילא נשמע דבאחיך יש הבדל בין היכא שנוהג כשורה או שאינו נוהג כשורה, ולזה כוון גם היראים דכיון דמההיא דב"מ (דף עג) מוכח דמפרש הכתוב טעמא דהוי כדי שיוכלו לקיים מצות ה', ממילא נשמע שמותר זה לצורך מצוה, וע' ב"מ (דף קטו) לעולם ר"י לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש קרא כו' (וע' סוטה דף יד ולעיל סי' ל"ד מה שהארכתי בענין דרש טד"ק) וא"כ הכא שמפורש בכתוב טעם המצוה, מותר לכ"ע לצורך מצוה (וצ"ע דא"כ מאי פריך דהוי מהבב"ע והוצרך לתרץ דהוי מצוה דרבים). אמנם לפמ"ש הר"ן דטעם הכתוב משום מת"ת וכיון דאיכא מצוה הוא לטובת עצמו, הך טעמא אינו מפורש בכתוב, ואתיא דוקא כר"ש דדריש טד"ק, וא"כ בל"ז י"ל דהש"ס בברכות פריך למאן דלא דריש טד"ק, ובחידושי הארכתי בזה: סימן נה להחו"ש מ' שלמה ליב נ"י בשערליץ

מה שתמם כבודו עמ"ש בחידושי רע"א יו"ד (סי' רכא סעיף ד) בראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן לכנס לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד, וכ' הט"ז וז"ל בגמ' איתא בלשון שאסר נכסיו כו' אסור ליהנות גם מגופו כמו"כ והיינו אם נותנין שכר מאותה הנאה מקרי מנכסיו, דהוי כאילו קבל ממנו השכר וחזר ונתנו לו, והקשה רע"א דהא אף אם מקבל שכר וחוזר ונותנו לו מותר שאין אוסר דשלב"ל על חבירו, ובסוגיא אפשר לרחוק דמיירי שהחולה אסר עצמו מנכסי המבקר דעל עצמו יכול לאסור דשלב"ל, אבל על הט"ז יקשה זה. ותמה מע"ל דהא כתב הר"ן (דף מא) שאם החולה אסר ע"ע נכסיו של רופא אפשר דאפילו הסם של רופא שרי דמן חיותיה לא אדריה, וא"כ כשהחולה אסר עצמו מנכסי מבקר אפי' יושב נמי שרי, כדברי כבודו כתב במח"א (ה' נדרים סי' כג). ויש ליישב זה, דהנה כבר הקשה המת"א דע"כ אמרו דמן חיותיה לא אדריה אלא כשהדיר החולה נכסיו למבקר דבמידי דאיכא הנאה לחולה לא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר