אמרי שפר קלצ'קין קה

עי"ז השטר לגמרי וכגון שכתוב בשטר שנתחייב לפרעו בפסח אינו יכול לומר אפרענו בפסח שאחר כמה שנים, דא"כ למה נכתב השטר ונזכר זמ"פ כיון שאין זמן ידוע, ע' תשו' הרא"ש (כלל ס"ח סי' יד), משא"כ הכא דגם כשהוא שטר ראיה לא יתבטל עי"ז השטר, דאהני כתיבת השטר דתו קונה בכסף למפרע וכ"ז שלא נכתב השטר ל"ק, לזאת נראה לדעתי דאדרבה י"ל דמש"ה שטרי דידן שכותב מכרתי שטרי קנין הם, משום דיד בעהש"ט על התחתונה ואמרי' דהוי שטר קנין לגרוע כח בעל השטר, ודהשתא הוא שקנה משעת כתיבת השטר ושלא קנה למפרע מעת נתינת הכסף, ואילו היינו אומרין דהוי שטר ראיה היה בזה עדיפות לבעהש"ט לפי שהיה קונה למפרע משעת נתינת הכסף, ויש להעמיד הקרקע בחזקת מרא קמא, ודהשתא הוא שקנה השדה ועיין ב"מ (דף ק)

ויש להקשות הא דפריך בנדרים ודף יט) מי א"ר יהודה לא מעייל אינש נפשיה לספיקא ורמינהי ר"י אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירין את, תרומת הלשכה טעמא דאין מכירין הא מכירין אסורין, וקשה מאי, פריך הש"ס דהא שאני התם שאם היתה כוונתו לתרומת גורן שהוא דבר האסור אין בדבריו כלום וא"כ למאי נדר, דומיא דל"א יד בעהש"ט על התחתונה במקום שיתבטל השטר דא"כ למאי כתב השטר, והגם שכתב הרמ"א בשם י"א דהיכא דאיכא למתלי שטעה בו הנותן כגון שאמר לשון דלא מהני במתנה נתבטל השטר, כבר כתב הש"כ (ס"ק כב) דמהרי"ק לא קאמר אלא כשכתב בשטר הצואה אני מניח לפלוני דכיון דהרא"ש סובר דמהני הך לישנא י"ל שהנותן סבר דמהני הך לישנא, אבל בלשון אתננו דליכא למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפרש השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בלשון אחר דמועיל לא אמרי' דיד בעהש"ט על התחתונה וא"כ הכא דליכא מאן דפליג דמתפיס בדבר האסור אינו כלום, פשיטא דלא תלינן בטעות בדבר ידוע לכל, וגם הא קיי"ל (סי' רה סעיף א) שגם כשהתפיס בדבר האסור אם היה האומר ע"ה צריך שאלה לחכם ומחמירים עליו כו', וע' ש"כ (סי' רח ס"ק ב) דכשא"י אם מתפיס בדבר האסור הוי נדר או לא, מחמירין עליו וצריך שאלה, וא"כ ע"כ הכא מיירי בת"ח שיודע הידוע לכל שבדבר האסור אינו נדר, ומש"ה כשמכירין את תרומת הלשכה אסורין, והגם דס"ל לרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה (ע' ערכין דף ה), אכתי כיון שאפשר לפרש שכיון לתרומת הלשכה שחל נדרו יש לפרש כן דבריו וכמ"ש, ומאי פריך הש"ס מהא דמתיר ר"י כשאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד, דלא מסיק אדעתיה לקבל נזירות עד שיתברר לו שיש ק' כור, ולא שייך לומר דא"כ למאי הדיר בנזירות, דהא לא ידע שיגנב ויאבד אח"כ וחשב שיתברר ואפשר שיתברר שיש קי כור ספק נדרים חמיר דהוי דשיל"מ בשאלה וע' עירובין (דף מה) מה שא"כ בנדר דל"מ שאלה] ויש להאריך בזה

והנה מ"ש כת"ר דכיון שמפרש כוונתו מה שאמר וכתב נשבעתי, דהיינו דרך הודאה לשעבר ושבאמת לא נשבע מעולם הוי בכלל מ"ש סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, הא ודאי ליתא, דהא מבואר שם בש"ע (סי' רח) שאם רוב, אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם כו' אינו נאמן לומר שהיה דעתו כבשר מליח ויי"נ של ע"א ואמרי' שהתפיס בדבר הנדור, וא"כ נהי שהלשון נשבעתי כולל גם לשון עבר, כ"ז הוא אם כבר נשבע מקודם, משא"כ כשלא נשבע מעולם וכותב ואומר נשבעתי, ע"פ הרוב אין כוונתו לשקר ובודאי יש לתלות שכוונתו שנשבע עתה, וגם כשיש לו אמתלא אינו אלא מיעוט בעלמא לומר שכוון לשקר, ואינו נאמן להוציא א"ע מן הרוב, וממ"נ או שכבר נשבע מקודם או שמכוון עתה לשבועה, ובפרט בכתב שהדרך לכתוב כן וע' גיטין (דף סז) דיבורא אמרי כו' ובתוס', וע' יו"ד (סי' קפה) ובט"ז (סי' א ס"ק כב) בטבח שעשה סימן בראש הכבש כו', וה"נ כיון שעשה מעשה בכתב ל"מ אף אמתלא, ונהי דלענין מלקות בודאי לא חמירא שבועה בכתב משבועה בדיבור, הכא אינו מצד החומר אלא משום דל"מ אמתלא במקום מעשה בכתב, לשיטת הסוברין דבכתב הוי שבועה, וגם להש"כ שכתב דל"מ אמתלא לפי שמי הכריחה לעשות מעשה, משא"כ בטבח שעשה סימן כו', דלא היה אפשר לו בע"א, אכתי הכא הוי האמתלא רק מה שדרך לחתום אף שאינו מוציא בפיו וחותם לשם קבלת או"ש, וגם עמ"ש הראשונים גבי נדר בחרמו כו' אי משום שנתכוון להערים ולהוציא בלשונו באופן שיטעו השומעין לחשוב שהוא נדר, [ובלא"ה קיי"ל דבזה"ז מחמירין שצריך שאלה כע"ה], ועכ"פ אף אי נימא דמהני אמתלא, אכתי דמי להא דשאם רוב אנשי המקום כו' וכמ"ש

ומ"ש עוד כתר"ה דממ"ש התה"ד שם וז"ל שאם מפצירין באחד לעשות איזה דבר ואומר ברבים נשבעתי שלא לעשות הדבר הזה, אם ירצה אח"כ לעשותו ואמר שלא נשבע ונותן אמתלא לדבריו למה אמר כבר שנשבע לא שויה אנפשיה חד"א, מוכח מדברי התה"ד דנשבעתי הוא לשון עבר דוקא, לדעתי אין שום הוכחה מזה דהתה"ד מיירי כשמוכח מדבריו שאמר דרך הודאה, שאמר שלא יוסיפו הפצר בו לפי שכבר נשבע ולא יוכל למלאות חפצם, ולא משמע לומר שנשבע עתה, גם דא"כ יהא כנדרי זרוזין וע' נדרים (דף כא ס"ג) ויו"ד (סי' רלב) היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו וא"ל קונם ביתך שאני נכנס, וכל החשש הוי רק לפי שאמר דרך הודאה, וי"ל נמי שנשבע בלשון מבואר שכוונתו להודאה [או שנשבע בל"א, ול"ל שאמר שנשבע ברבים, דז"א כמבואר בש"ע], ומ"ש כ"ת דאין לחוש מה שהרבה מהמוזגים כבר שבקו חיים וע' רש"י מכות (דף כב) שאין הבן יכול לשאול על קבלת אביו, דז"א דהא דאמרינן כבר קבלו אבותיכם כו' היינו דוקא קבלת רבים, אבל מה שנהגו יחידים אינו חל על זרעם אחריהם, הנני להשיבו כי הדיבור בזה למותר ויראה כת"ר מ"ש בספרי אבן הראשה סימן ז דמ"ש פרש"י במכות (דף כב) היינו דוקא גבי נזירות דאביו יכול להזירו, אבל גבי נדר דל"מ קבלת אבותיהן בלא הסכמותיהם יכולין לשאול על הסכמתן, והבאתי שם מ"ש (סי' רכח סעיף לה) ודברי החו"י, וע' ירושלמי פ' מקום שנהגו ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו כל שכן יהו מותרות כו' ודלא כהבבלי, וע' ח"ס או"ח ת' קכ"ב, ומשמע מהירושלמי דמהני קבלת אבותיהם ומשום שהתקינו על כל העיר ועשו זה למנהג קבוע משא"כ מה שקבלו יחידים על עצמן, ומה שהזכרתי שאיזה מוזגים שחל"ח, רמזתי דכיון שקמו חדשים תחתיהם שלא נשבעו, ולא קבלו באו"ש אלא ע"ד כן שכולם לא יחזיקו שיינקערס, שעי"ז שירגילו לקנות אצל אחרים בשבת יקנו מהם גם בימות החול [וע' סי' רכח סעיף כ וש"כ ס"ק נג כשעשה לו טובה ופעמים שקיום הנדר הוא טובת בניו ואיכפת ליה בקיום הנדר וע' סנהדרין דף מח]

ומ"ש עוד כת"ר בדברי הר"ן פ' השולח, דהיש מתרצין אינו רק פירוש על התירוץ הקודם, ודכשעושה לטובת עצמו כגון להשלימו לעשרה ליכא עשה גמור מה"ת, אין לשון הר"ן סובל כלל לפרש כן, ומה דדייק כ"ת מדברי השעה"מ ליתא, דשפיר תמה עמ"ש מהריב"ל שאינה עשה גמורה ממ"ש רשב"א דהוי עשה, דהא הוקשה לו דכי מפני תפלה נדחה עשה שבתורה, ונודע הקושיא והסתירה מההיא דברכות (דף מז), ויש שתירצו דדוקא לפום דקאמר שם דתשעה ועבד מצטרפין כו' תרי אצטריכו שחרר חד ונפק בחד, פריך הש"ס דהוי מהבב"ע, ולא שייך סברת הר"ן, דאכתי הוי חנינה מה ששחרר לו ולא לחבירו, ובאמת ז"א דהא כמו"כ שני קטנים וכן עבד וקטן אין מצטרפין, ויקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס דהא י"ל שהיו שמונה גדולים בנ"ח ונשלמו לעשרה ע"י צירוף המשוחרר ועוד קטן, וא"כ הוכרח לשחררו ותו ליכא חנינה כסברת הר"ן, א"נ שהיה השני של אדון אחר ולא היה בעליו כאן, והיה ר"א מוכרח לשחרר (וגם אפשר ע"י גורל), ובל"ז אין סברא לומר דהוי חנינה כיון שמוכרח לשחרר אחד מהם, וע' בברית יעקב לחה"ג ז"ל (או"ח סי' לט) שתירץ דכדקאמר שחרר חד ונפק בחד ולא שחרר שניהם לקיים מצוה מן המובחר, עכצ"ל שאין לדחות בשביל זה המ"ע דלעולם ב"ת ופריך דא"כ גם בשביל תפלה בצבור לא ה"ל לדחות העשה יע"ש, וג"כ קשה לע"ד דא"כ הא הו"מ