אמרי שפר קלצ'קין קד

יצרו וכתב בשעה"מ דהגם דאמרי' בגיטין (דף לח) שמחייב לשחררה משום דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא, היינו לפי שכבר נכשלו בה,, משא"כ בנידון הרשב"א שלא הוחזק עדיין באיסור רק שירא שמא יתקפנו יצרו ע"ש, וא"כ בנ"ד שכבר נכשלו הרבה פעמים שמכרו בעצמם בשבת, קלקולם היא תקונם ויש להתיר להם, וע' ר"ן פ' בתרא דיומא הובא באו"ח (סי' שכח) דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה, ולא מקרי לאוין הרבה דנבלה איסור קל לגבי שבת אע"ג דהוי איסור סקילה (ומ"ש המל"מ מדקאמר דתרומה חמירא מטבל דאפשר לתקניה ביארתי במק"א], וא"כ י"ל עוד טעם הרשב"א שאין נזקקין, להתיר נדרו שאז יבא לשחוק תמיד בקוביא ויעבור תמיד על האיסור הקל, וכשלא יתירו לו יזהר בכל כחו מצד חומר השבועה, ורק לפעמים רחוקות יתקפנו יצרו לשחוק, ועדיף ממה שיעבור על האיסור הקל בתמידות (וע' ע"א דף יז כיון דאביק בה טובא כו') וע' במדרש על הכתוב ואיש דעת מאמץ כח שנזדרז על יצרו הרע בשבועה, שעשה בועז תחבולה להתגבר על יצרו בשבועה, שמפני קלות החטא היה ירא פן יפתהו יצרו כמ"ש בסנהדרין (דף קג) רש"י ד"ה שלא תמצא כו' וע' נדרים (דף ח) ובספרי אה"ר (דרוש ג), וא"כ לא קשה מההיא דגיטין שם, דהתם נהפוך הוא שקודם השחרור נכשלו בה תמיד באיסור חמור, ועדיף שישחררנה שעובר רק פ"א על איסור קל, וגם החולקין על הר"נ מודים כה"ג, ובנדון שלפנינו ליכא למימר שאין להתיר אותם שעי"ז יכשלו יותר תמיד, דז"א דאדרבה נכונים להזדהר שלא להתערב בעצמן ולא יכשלו כלל באיסור דהוי רק סייג בעלמא, ועתה הם נכשלין באיסור שמוכרין בעצמן בשבת, וגם על השבועה עוברין בזה ע' (סי' ריח) שהולכין אחר כוונת הנודר, וכיון שנשבעו שלא למכור וליתן בהערמה כו' מכ"ש שלא למכור בעצמן, וגם בנשבע עד"ר מתירין, כה"ג וע' סעיף כא, וע' סי' רח ש"כ ס"ק יג לענין שצריך לנהוג איסור כו'. ובנ"ד שיש מכשול בדבר ההכרח להתיר מיד, והגם שיכולין להזהר ל' יום, כיון שהנדר היה על שבתות, אם יצטרכו ל' שבתות הדר יהא מכשול, וא"כ יש להתיר לכולן, וגם אם ימצא שאיזה מהם לא נכשלו, ע"ד כן לא נדרו ונשבעו שרק הם לא ימכרו, ואחרים יחזיקו שיינקארעס בשוי"ט ועי"ז ירגילו הקונים שיקנו אצלם גם בימות החול, ויהא חוטא נשכר שיתירו רק להאנשים שנכשלו בחטא, לזה יש להתיר לכולן ע"י פתח וחרטה

ועמ"ש באבן הראשה (סי' לז) עמ"ש התוס' בתענית (דף ח) ד"ה בחולדה, מדהוצרך לגרש את אשתו לישאנה משמע דל"מ התרה הגם שהיא לא עשתה לו טובה שנתרצית לו כדי שיעלה אותה מן הבור. והקשה לי ע"ז אחי הרב הה"ג מ' אברהם נ"י דהא י"ל דכיון שעבר על שבועתו היה צריך לנהוג איסור כימים שנהג בה היתר לפמ"ש הש"כ מדברי התוס' ורא"ש ורי"ו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כו', והשבתי לו דז"א, דהא דוקא כשעבר עליו במזיד קונסין אותו, והכא משמע שלא הזיד, ולמאי היה לו להזיד ולישא באיסור כיון שהיה יכול להתיר שבועתו לפ"ז, ולא שביק היתרא ואכיל איסורא [ודוקא באוכל נבילות תמיד קאמר בחולין (דף ד) דמטרח לא טרח] ומשמע ששכח שבועתו ואח"כ נזכר ושכחה אינו כמזיד ע' מ"א (סי' קח ס"ק יא) ומש"ש, ולא הו"ל לקנוס אותו לנהוג איסור כו' [ולגרש אשתו בפרט שקשין גירושין שהתירו לייחד כו' ע' סנהדרין דף כב], וגם לפמ"ש הרמב"ם (פ"ד מנזירות ה' יג) דה"ה כשנדר בנזיר ודימה שאינו נדר ונהג היתר בנדרו ולאח"ז שאל לחכם והורה שהוא נדר כו' מד"ס שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר, וכ"כ בפרש"י, י"ל דהיינו דוקא באומר מותר דהו"ל לאסוקי אדעתיה ולשאול לחכם, וכבר הביאו האחרונים ביו"ד (סי' צט) בענין אין מבטלין איסור לכתחלה, מ"ש הרמב"ם (פ"ה מתרומות ה"ח) שאם ידע בטומאה ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד, ומוכח מלשונו דס"ל דבשוגג גמור אין לקונסו [הגם שפוסק כר"י דקניס שוגג אטו מזיד), ובפרט דהכא קיימינן להתוס' בתענית שם, והתוס' פסקו בחולין (דף טו) כר"מ דל"ק שוגג אטו מזיד, ועי' בבאה"ג או"ח (סי' שיח) שהוכיח כן מהירושלמי והפוסקים, ובפרט דהכא לא דמי גם לשכח קדרה כו' ולההוא דנפל ונתפצעו כו' דשאני התם דאתי לאערומי, משא"כ הכא דלא אתי לאערומי ולהזיד, דלא שביק היתרא ועביד איסורא כיון שבידו לשאול על שבועתו אס"ד דמהני כה"ג התרה, וכן הא דפרש"י דגם היכא דקסבר שבטעות נדר, היינו דוקא באומר מותר, גם דהתם קאי אליבא דר' יהודה דקניס שוגג אטו מזיד, משא"כ להתוס' וכן פסק בש"ע דדוקא במזיד (ועמ"ש התוס' ריש ב"ב דאי קנס הוא במזיד דוקא ה"ל להתחייב ומש"ש אי קיום כלאים הוי מדרבנן וע' סוטה דף, מד ומש"ש), הו"ל להתיר שבועתו שלא יצטרך לגרש אשתו שהוא דבר מצוה (ע' סעיף כא) ושפיר כתבתי בספרי (שם) דמוכח מזה דגם כה"ג אין מתירין לאחד בלי דעת והסכם חבירו, והנה בנ"ד כבר ביארתי שהדין פשוט שיש להתיר להם ע"י פתח וחרטה וכדי שינצלו ממכשול וכמ"ש, ומצד פרסום הענין אמרתי לצרף דעת שני רבנים מובהקים ומפורסמים, והסכימו לדברי, וכתבתי הנלע"ד בזה סיון תרמ"ז פה ברעזי אליהו באאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירץ קלאצקי סימן גד לכבוד הרב הגאון המובהק המפורסם ר' איסר שפירא אבד"ק מעזריטש בענין הנ"ל

מה שכתב כת"ר דמש"ה כשאומר או כותב נשבעתי וקבלתי באו"ש לא אמרינן דכוונתו שהוא נשבע עתה, משום דקיי"ל בנדרים (דף יח) דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, וכיון שמפרש כוונתו שאמר זה דרך הודאה שכבר נשבע, ושהיתה הודאתו בשקר, הא לא נשבע מעולם, משא"כ בשטר קנין כשכותב מכרתי, אף אי ל"מ קנין אודיתא בבריא, אינו נאמן לפרש דבריו ולבטל השטר וכדקיי"ל דלא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה היכא שיבטל עי"ז השטר, וכבר כתב כן הפתחי תשובה (ח"מ סי' רמה ס"ק א) בשם תשו' הרב ר' משה רוטנברג ז"ל עמ"ש הרמ"א שם דכשאמר נתתי בלשון הודאה י"א דקנה ובסי' ס' סעיף ו' עמ"ש המחבר שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו' וטוען שלא היה ברשותו כו', כ' הרמ"א דרבים חולקים וס"ל דהאומר נתתי לפלוני כך וכך הודאת בע"ד כמאה עדים, וסי' קצ"א ס"ג עמ"ש המחבר דשטרי דידן הם שטרי קנין לא הגיה הרמ"א כלום, דצ"ל דלהחולקין על הר"נ ס"ל דלשון נתתי כולל לשון קנין ולשון הודאה והממע"ה, כשאמר כן בע"פ, אבל כשכתב כן בשטר ל"א יד בעהש"ט על התחתונה היכא שיתבטל עי"ז השטר, ומש"ה בסי' ס' כתב דס"ל דהוי לשון הודאה וכדי שלא יתבטל השטר לגמרי כיון שטוען שלא היה ברשותו ובסי' (קצ"א) אמרי' דהוי שטר קנין דאי נימא דהוי לשון הודאה יתבטל השטר כיון שיודעין שלא הקנה לו מקודם, משא"כ בסימן רמ"ה שאמר נתתי בדיבור בע"פ והממע"ה. וכתב רק בשם י"א דקנה והיינו דעת הר"ן יע"ש

לדעתי לא יתכן לומר כן, דהלא מקור הדברים שכתב בש"ע דשטרי דידן הם שטרי קנין, הוא מדברי הר"ן פ"ק דקדושין וע"ש שכתב זה לענין דהיכא דכותבין שטר קנין אינו קונה לא משעה שכותבין את השטר ואין חלות הקנין למפרע משעה שנתן הכסף, אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה אין הקנין בהשטר אלא דכ"ז שלא נכתב השטר לא קנה דלא סמכה דעתיה וכשנכתב השטר קנה למפרע בכסף משעה ראשונה, ולענין זה קאמר דשטרי דידן הם שטרי קנין וע' סמ"ע (סי' קצ ס"ק ח), וא"כ ליכא למימר כמ"ש כת"ר והפ"ת דמש"ה ל"א יד בעהש"ט על התחתונה, לפי שיתבטל עי"ז השטר, דהא היינו דוקא כשיתבטל