אמרי שפר קלצ'קין קג

גיטין (דף מ), ובתשו' שבו"י בענין שטר קדושין שכתב בלשון עבר, וכיון שהדרך לכתוב בלשון עבר שקבל עליו בשבועה, הוא נוסח קבלת השבועה והנדר ואינו דרך הודאה בעלמא, ומ"ש הח"ס מדברי התה"ד, המעיין בדברי התה"ד שם (סי' שכו) יראה שכתב וז"ל וכתב בכת"י איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע בשבועת התורה כו' יע"ש, וא"כ היה מפורש בלשון הכתב שאינו אלא דרך הודאה שכבר נשבע, וכן מ"ש בשו"ע וז"ל כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע כו', ג"כ מיירי בזה האופן, דהא בשו"ע הביא זה בשם התה"ד, משא"כ כשכתב נשבעתי או קבלתי באו"ש, שהכוונה בזה שמקבל באו"ש, רק שנהגו לכתוב בלשון עבר, י"ל דהוי ענין שבועה. והנה הסמ"ע כתב דנתתי הוי שטר קנין כמ"ש הר"ן פ"ק דקדושין, וכמ"ש נתתי כסף השדה, ולהטור הוי שטר ראיה, והנמ"י כתב בפ' חזקת הבתים, בהא דקאמר הש"ס (דף נא) המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי, א"ל פשיטא דל זוזי מהכא ותקני בשטרא, וכתב הנמ"י וז"ל שמכאן דקדק הרב בעל העיטור ז"ל דשטרי ראיה שאדם כותב מכרתי שדה פלוני לפלוני, יש בהן קנייה משום כאילו כתב בהם שדי מכורה לך, דאי לא מאי קושיא דלמא בשטרי ראיה שמכר לה את השדה בכך וכך כו' ע"ש ובש"מ, ולכאורה הא אכתי מצי לאוקמי כגון שכתב בפירוש שהוא רק לזכרון וראיה, ועכצ"ל דבמקום שכותבין השטר לא סמכה דעתיה על שטר כזה, וא"כ הא י"ל דכשכותב מכרתי כו' הוי שטר ראיה, ולא סמכה דגם בשטר ראיה (כגון שכותב מכרתי) סמכה דעתיה בשטרא אף במקום שכותבין השטר ומשיכתוב השטר קנה למפרע משעת נתינת הכסף (ויש פירשו דכיון דבשטר ל"ל דלגלויי זוזי כו' ממילא מוכח שקבל הכסף לקנין) ומוכח דס"ל להעיטור ונמ"י דכשכותב מכרתי הוא שטר ראיה ולא שטר קנין, וכמ"ש בלשון הנמ"י דהוי שטר ראיה, וע' גיטין (דף י) בשלמא מכר כו' ושטר ראיה בעלמא וע"ש ברשב"א דאף במקום שכותבין השטר אין שטר מעכב בקנייה אלא דלא סמכה דעתייהו כו' (וכבר הביאו מ"ש ההפלאה כתובות (דף מד) דכיון דל"ק עד שיכתוב השטר צריך שיהיו עדים כשרין) ודבריו צ"ע) וסמכה דעתיה בשטר ראיה, וע' גיטין (דף מ) נתתי שדה כו', וללישנא קמא דפרש"י הוי שטר קנין (וגבי שחרור מהני טפי לפי שמסלק ומיאש א"ע וזכה העבד בנפשו), וע"ש בר"ן דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחלה ולא מהני אלא בשטר יע"ש שכולל בין לשון הודאה בין לשון שחרור ומכירה. והנה הח"ס הביא להוכיח מהכתוב השבעתי אתכם בנות ירושלים וע' כתובות (דף קיא). ולענ"ד ז"א דהא איתא במדרש וילקוט על הכתוב לזרעך נתתי את הארץ הזאת, שאמר רשב"נ דאף מאמרו של הקב"ה מעשה שנאמר נתתי, אתן אין כתיב כאן אלא נתתי, אשר גואלם אין כתיב כאן אלא אשר גאלם, ומשמע מזה דדוקא גבי הקב"ה שמאמרו מעשה והכל הוה לפניו ונעלה מגדר זמן, נופל לשון עבר על ההוה והעתיד, וע' ירושלמי פ"ב דחלה תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו כו' לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי, ואולי גם רשב"נ סובר הכי ומ"מ דייק מדלא קאמר בלשון הנני נותן לזרעך (דהיינו ירושה למפרע) וקאמר נתתי לפי שמאמרו מעשה ומצינו בכתוב כי ידעתי בי נשבעתי, ואין להוכיח מזה ללשון בנ"א, שאין העבר וההוה בשיווי אצלם

והנה מ"ש הר"ן מדכתיב נתתי כסף השדה, יעוין בפרש"י שאמר הכסף מוכן בידי והלואי שכבר נתתי לך, וא"כ הך נתתי הוי לשעבר, וה"ה דמכרתי הוי לשעבר והוי שטר ראיה, וי"ל הטעם שאמר כן, לפי שאאע"ה קיים כל התורה כמ"ש ביומא (דף כח) וע' ע"א (דף כ) ותוס' פסחים (דף כב) ובעירובין (דף סד) וכיון שכבר קבל השדה במתנה, אפשר דנתינת הכסף הוי מתנ"ח וגרע משכנו בעלמא דהוי כמוכר לו, והגם שקבל טובה ממנו, עתה הוי מתנ"ח וע' מגילה (דף כו) אי מתנה כמכר, ונתן לחמו ומימו והכניס אורחים שיברכו לה' ולקרבן לעבודתו (וע' ע"א דף סד) דשרי כדי למעוטי תפלה ומ"ש הר"ן גבי שחרור לצורך דעתה עד שיכתוב שטר קנין, וצ"ל דכוונת הנמ"י וש"מ להוכיח מצוה, ובפרט שעשה בזה צדקה לעניים דזה גופה הוי מצוה, וכן נתן למלך סדום שלא רצה לזכות ושונא מתנות יחיה וע' ב"ב (דף יג קלח) וגם הוי לקדש השם וע' בירושלמי פ"ב דב"מ וכתובות (דף טו), ובמדרש שאמר אאע"ה גר ותושב אני עמכם, שא"ל ואם לאו אני תושב שאמר הקב"ה לזרעך נתתי וגו', וא"כ היה מוכרח למכור לו השדה כדי שלא יקח ממנו בע"כ וקיי"ל דמתנה באונס בטלה אף בלא מסירת מודעא, ומש"ה רצה אאע"ה לקנות דוקא בכסף ומכר (שאינו בטל בלי מודעא) ושיקנה מיד בכסף קודם שיחזיק, וגם לר"א דקנה בהילוך כמ"ש בב"ב (דף ק) וע' ע"א (דף נג) (או שקנה באסטומתא או גם באמירה בעלמא כיון דעפרון היה נשיא וכעין דד"מ], רצה בשביל כבוד שרה אע"ה לקנות דוקא בכסף ולא בחנם שהוא גנאי לה, וע' ב"ב (דף קיב) שגנאי לצדיק כו' וע' כתובות (דף פד), וברמב"ן שרצה שיתפרסם מקודם שהשדה שלו, וע"י נתינת הכסף יתפרסם גם קודם החזקה וקבורה (ר"א דס"ל קנה בהילוך ומ"מ נתן כסף, אח"כ קצת לטעמיה בענין שחרור דליכא משום לת"ח כשהוא לצורך מצוה), גם דע"י קנין כסף ישאר לזרעו אחריו לחלוטין, ודוקא מה שזכו ישראל בכבוש נתבטל בחורבן וכיבוש בבליים, משא"כ מה שקנו וזכו קודם כיבוש, ומש"ה קנה דוד מקום מזבח מארונה היבוסי וע' זבחים (דף סב נד קטז), שלא יתבטל הקנין ע"י כבוש הבבליים, ומש"ה קדושה קדושת מחיצות אף לע"ל וע' תוס' יבמות (דף פב) וגיטין (דף מז) ורשב"א גיטין (דף לח), וגם קיי"ל בב"ב (דף נג) דלא מסתלק מקרקע אלא בכספא וברמב"ם פ"א ממכירה שאין ב"נ קונה בחזקה ואם היה לו דין ב"נ צריך ג"כ קנין שטר, וגם שע"י קבלת הכסף יתבייש לחזור ולגזול ממנו (ואמר לעיני בני עמי לפרסם הענין), ולזה אמר בלשון נתתי כדפרש"י הלואי שכבר נתתי לך, מקודם שנתן עפרון השדה, דממילא קנה מיד בקנין כסף שהוא דרך כבוד ופרסום ושיקנה מיד ושהוא מכירה ברצון חליפי הכסף ועפרון מסלק א"ע לגמרי ממנה, משא"כ אם יתן לו עתה הכסף אחר שכבר נתן לו עפרון השדה בתורת מתנה, יהא גריעות בגוף הקנין כשיש גלוי דעת שאינו ברצון ולב שלם, וגם יהא דרך גנאי, וגם יהא בנתינת הכסף משום לת"ח, (ושלא יתן הכסף א"א כמ"ש), וכן עפרון אמר נתתי לך, כאילו כבר נתתיה לך בקנין המועיל, דגם אי ל"מ בב"נ קנין אודיתא, אכתי יש עודף בזה מאמירה בעלמא נתונה לך בלא שטר וחזקה, ועכ"פ מבואר מפרש"י דלשון נתתי הוי שנתן מכבר, וא"כ לא חשיב כנשבע כשנכתב בלשון עבר, ועדיין י"ל שתלוי במחלוקת הראשונים והר"ן לטעמיה שם בגיטין (דף מ), והגם דהכא הוי רק בכתב והארכתי במק"א בענין או"ש בכתב. בכל זאת בנ"ד לפי דברי החותמים על הכתב, יוכל היות שקבלו עליהם באו"ש גם בדבור בפה, ולזאת צריכין התרה

והגם דהוי סייג לדבר מצוה מבואר (בסי' רכח סעיף טו) שאם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה, ובת' הרמ"א (ת' ק"ג) דגם הראשונים שכתבו שאין להתיר נדר של שחוק היינו לדורם שהיה מעצור לרוחם והיו יכולים לכבוש יצרם, ואלו המוכרים נכשלו תמיד ולא הועיל מה שהזהירו אותם תמיד לאפרושי מאיסורא, וגם להש"כ (ס"ק כח) דוקא במלתא דאיסורא ולא בנ"ד שאין בזה איסור בעצם רק שגורם להכשל באיסור, ואנו רואין שהוא חומרא דאתי לידי קולא שעי"ז גדול המכשול ביותר, כעין מ"ש בביצה (דף טז) אי אמרת לחומרא מאי קלקולא איכא, כיון דמקלקלי בה רבים היינו קלקולא, ולהסיר מכשול שבועה הוא דבר מצוה גדול כמ"ש הריב"ש, וע' מנחות (דף מח) חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן כו' [ועיין (קדושין דף כב) מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות כו' אע"פ שהיא מאוסה ויש משום בל תשקצו] ועמ"ש הב"י בשם הרשב"ץ דלצורך פרנסה ג"כ הוי דבר מצוה כמ"ש במו"ק (דף יד), ועיין שעה"מ פ"ו משבועות עמ"ש הרשב"א דמי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע כו' אין נזקקין לשאול על נדרו, דהשוחק בקוביא עבירה היא, ואם מפני שלא יתקפנו יצרו לעבור על שבועתו יכניע את