אמרי שפר קלצ'קין קב

וחזקה, הדר ניחוש שמא נתעברה מאחר, ושאני היו לו בנים בכנעניותו, דהגם שהיא מופקרת כדאיכא לחד מ"ד בסנהדרין (דף פב) וע"ש בפרש"י ד"ה אבל אישות, ובהוריות (דף יב) רש"י ד"ה משוחררת] מ"מ תולין רוב בעילות בבעל, ומש"ה קאמר ביבמות (דף סב) ה"מ בעבד שאין לו חייס, הא לאו הכי, לא הוי חיישינן שנתעברה מאחר הגם שלא היתה בחזקת שימור, [וע"ש. בהוריות דפרש"י דכיון שאין בידה לשחרר עצמה אינה משמרת עצמה, אמנם בלא"ה י"ל לפמ"ש ביבמות (דף לה) דשפחה נמי שמעי ממרייהו ומנטרי נפשייהו, ומשום דבזמן קרוב להשחרור יש לתלות דשמעי ממרייהו, ואינו סותר למ"ש בהוריות שלא היתה בחזקת שמור, דבזמן רב מקודם לא ידעה שתשתחרר, וא"כ אצטריך טעמא שאין לו חייס, דממילא לא קיים פו"ר גם כשנשתחררו שניהם בזמן קרוב אחר הלידה, ומש"ה קיים פו"ר כשהוליד אחר השחרור] מ"מ מקטן דלא שכיח שתתעבר ממנו, ניחוש שמא נתעברה מאחר, אך אכתי יש לתלות בו שיש לה חזקת צדקת, כיון שאם נבעלה לאחר שאינה מיוחדת לו, הוי בעילת זנות, וע' יבמות (דף צו תד"ה נשא), ומ"ש כבודו בשם ס' דרך פקודיך, דבאופן המבואר בסנהדרין (דף לז) לא קיים מצות פו"ר, לכאורה כיון דקאמר שלא כדרך הנשתלין, משמע דמ"מ משכחת לה, ומ"ש גמירי שאין כו', היינו דלא שכיחא כלל זה, וא"כ הוי כמ"ש הב"ש (ס"ק י) לענין אמבטי, וזה רבות בשנים השבתי לרב א' בנידון שבא לפניו שאמר הבעל שבא רק פ"א באופן הנ"ל, די"ל דמשכחת שתתעבר ויש לתלות בבעל אף כשהוא על צד הריחוק, וגם מאן לימא שיודע בבירור דהיה ממש כההיא דשלתיאל שהיה בבהא"ס צר, וא"א לצמצם, וגם י"ל דמה שנאמן האב לומר על העובר שאינו ממנו ולפוסלו, כמ"ש באה"ע (סימן ד סעיף כט), היינו דוקא כשאומר שלא בא עליה, והיכא שגם לפי דבריו, יש מציאות קצת שהולד ממנו, בכה"ג י"ל דלא האמינתו תורה, אך ע' מקנה קדושין (דף עח) ד"ה לא מבעיא והארכתי בזה, ומה שחקר כ"ת אי קטן שהוליד חייב למול בנו, והביא מ"ש התוס' בב"ק (דף פח ד"ה שכן), וכתב דכיון דילפי' מקרא דאברהם דהוי קודם הדבור, י"ל שנתחייבו גם קטנים כמו בער ואונן לענין עונשין, ודאי שאני ער ואונן [שנענשו בידי שמים], והגם דבעי קרא בערכין (דף ג) למעט קטן מכרת ע"ש בתוס' ובסנהדרין (דף נב) ובנדרים (דף לה) שמביא קרבן על בו"ב הקטנים, וברמב"ם פ"ח מגזילה כשהיה הגזלן קטן, ועמ"ש הח"ס יו"ד (ת' שיז), וכיון דשיעורין דזמן גדלות הוי הללמ"מ, ממילא מילה דהוי קודם הדיבור, קודם שניתן שיעור י"ג שנה (וגם בני קטורה שייכי בזה] שייך טפי בקטנים, אכתי ל"ש לחייבו במילת בנו. אמנם מ"ש להוכיח מהתוס' בב"ק (שם) יש לדחות דגם אם היה מחויב למול בנו, אכתי לא שייך שיחייב בזה מה"ת, לפמ"ש דבקטן ל"א רוב בעילות אחר הבעל, ול"ש חזקת צדקת כיון שאין נשואין לקטן, וי"א שאין חילוק בין מיוחדת לו ושאינה מיוחדת, וא"כ ל"ש כ"כ לומר דמה"ת קטן יוכיח, ודוקא בתר דתקנו רבנן דלא הויא ביאתו בע"ז (ע' יבמות דף סב תד"ה סמוך] ידעינן שבנו הוא מטעם חזקת צדקת, ועמ"ש באה"ר (סי' טו) שבדורות הללו שרבה החולשה, וגם הוא נגד חוקי המדינה להשיא קטן, ל"מ כשהשיאו אביו, דהנשואין לו חובה ולא זכות, ואפשר דה"ה שאין עדיפות לענין בע"ז, ובל"ז גם להה"מ (פ"ח מגזלה) רחוק מאד במציאות שיוליד

ומ"ש עוד כ"ת במכתבו, בההיא דקדושין (דף כט) שחייב להשיא בנו אשה וללמדו אומנות דמש"ה השמיטו בשו"ע, משום דחיוב האב בקטנותו להשיאו, לא שייכא האידנא, ומש"ה פטור גם מללמדו אומנות דיליף מראה חיים עם האשה, לדעתי י"ל עפמ"ש ביו"ד (סי' רמו) שאחר שישא רחיים בצוארו ע"ש, ומש"ה חייב אח"כ ללמדו אומנות, והרא"ש הביא החיוב ללמדו אומנות, הגם שהביא סוף קדושין מימרא דר' נהוראי, וצ"ל דר' נהוראי קאמר דוקא בבנו קטן, ומודה דסמוך לפרקו כשמגיע לשני גדלות שיצטרך להתפרנס ורחיים על צוארו כו' חייב ללמדו אומנות, ובפ"ב דאבות דתורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון והובא ביו"ד (סי' רמו סעיף כא) וסיים שם הלשון וסופו ללסטם את הבריות, והוא כר' יהודה בקדושין שם, וא"כ ממילא נשמע שחייב ללמדו מלאכה ואומנות [וע' או"ח סי' שמ"ג לענין חינוך לאפרושי מאיסורא] וע' פרש"י ב"מ (דף ל) ד"ה זה בית חייהם, ללמוד להם אומנות להתפרנס בו, והביא מזה בתוס' ר"י הזקן סוף קדושין, ובסוטה (דף מד) שלימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה, וברמב"ם (פ"ה מדיעות ה' יא) שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו', והכ"מ תמה דהא קרא איפכא כתיב אשר בנה בית חדש ואח"כ אשר נטע כרם וי"ל כוונת הרמב"ם דכיון דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו, והיינו בשנה הרביעית לנטיעתו, ממילא היה נטיעת הכרם קודם שבנה הבית, ומפרש כוונת הש"ס שאכילת נטיעות הכרם הוי אחר בנין בית, ומשמע דגם נטיעת כרם וכה"ג הוי בכלל אומנות וע' יבמות (דף סג) עתידים כל בעלי אומנות שיעמדו על הקרקע, ופרש"י יניחו אומנותם לעסוק בחריש ובקציר. והגם דקאמר התם מאה זוזי בעיסקא כו', הא אמרי' בקדושין (שם) דלר"י אף כדאגמריה עיסקא, כל שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו ליסטות, וכיון דבטוש"ע יו"ד שם כתב שסופו ללסטם הבריות, ובביאור הגר"א שם ציין מקור הדברים מדברי ר' יהודא בפ"ק דקדושין, וא"כ משמע דקיי"ל הכי, וע' כתובות (דף עט) עמ"ש נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע כו', ארעא ובתי ארעא, בתי ודיקלי בתי כו' וע"ש בתוס', ובב"ק (דף פז) דיקלא דאכיל מיניה תמרי, דגבי קטן דיקלי עדיפי, וגם נוח לו יותר וע' ב"ב (דף קנה), וע' ברכות (דף לה) א"ל רבא לרבנן במטותא מנייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כו'. ועמ"ש הח"ס בחידושיו פ' לולב הגזול ד"ה אתרוג דומה לכושי, דר' ישמעאל לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב א"י, ובח"ל מודה לרשב"י ואנו סומכין על ר' נהוראי סוף קדושין ע"ש, וצ"ע דהא א"ל רבא לרבנן במטותא כו', הגם שהיו בח"ל, וע' גיטין (דף ס') אית לי מיא לאשקויי, וע' נדרים (דף מט), ומלא כל הש"ס שגם בח"ל התפרנסו מעבודת הקרקע ואומנות, ופשיטא שבא"י יש יותר מצוה בעבודת הקרקע וישובה כמ"ש בב"ק (דף פ) ובברכות (דף נז) ובב"מ (דף קא) ובטוח"מ (סימן קס"ח) דהוי גם בזה"ז. וכבר הבאתי ממ"ש הרא"ש דהגם שהביא לדינא מימרא דר' נהוראי הביא לדינא דהאב חייב ללמד לבנו אומנות, דמוכרח מזה דר' נהוראי מודה דסמוך לפרקו שמגיע קרוב לשני גדלות שיצטרך להתפרנס, חייב ללמדו אומנות שלא יבא ללסטם הבריות, ועיין כתובות (דף סז) וגיטין (דף מה) גבי דוחקא דציבורא

יתענג כת"ר על רוב טוב כנפש ידידו דו"ש והצלחתו אליהו קלאצקי. סימן נג

נשאלתי ממוכרי משקאות דפה ברעזי, אשר זה מכבר [בשנת תרלו] עשו הסכם בכתב לעשות גדר שלא להכשל בענין חלול שבת, וזה לשון הכתב וקבלנו ע"ע באו"ש וח"ח ובנדר הנדור ברבים (ט"ס) שאין לו התרה כו', שכל אחד מאתנו אינו רשאי למכור או ליתן במתנה בהערמה כל הפראדוקטין השייך להשיינק לשום א"י הן בשבת הן ביו"ט כו', וחתמו עצמן ע"ז, ואיזה שיינקארעס שחל"ח וקמו אחרים תחתיהם, ועתה אומרים שאינם יכולין להזהר בזה, ושעתה נכשלין יותר שמוכרין בעצמם לא"י פעמים בשוגג ופעמים ברצון, ובקשו ממני להתיר להם האו"ש והנדר, כדי שיוכלו לשכור א"י שימכור בשבת המשקאות שיקנה מהם קודם השבת. והנה עמ"ש הח"ס יו"ד (ת' רכ"ז) דשבועה בכתב שנכתב בלשון עבר לא חשיב כנשבע, וכשנותן אמתלא לדבר שלא נשבע בפועל נאמן, והביא מ"ש התה"ד הובא בסי' רל"ב סעיף י"ב, ודברי הח"ס צ"ע דהא קיי"ל בח"מ (סי' קצא) דשטרי דידן שטרי קנין הם אע"פ שכתוב בהן לשין עבר מכרתי או נתתי וע'