אמרי שפר קלצ'קין קא

חיובא על איש מיוחד], מ"מ ידוע שמותר לישראל למול בשבת, ומש"ה התבונן שבודאי רוצה השואל ללמוד מזה ולפשוט ענין ספק, ולזה קא"ל איזי אימא לי כו', וא"ש הלשון "שפיר דמי" והלשון "דשרי" וטעות השואל, ולהסוברין דמילה הותרה בשבת ואינו בתורת דיחוי, לא מוכח כ"כ מהכתוב דוביום אפי' בשבת, שהחיוב על האב, די"ל שמל בדליכא אחר, משום דשבת הותרה אצל מילה, ושאני מצה של חדש וכה"ג, שאינו אלא בתורת דחייה לל"ת

ובס' יראים (מצוה יז) וז"ל וטלית של פשתן אם יש לו תכלת מה"ת מותר לתת בו כו', ואין זה אפשר לקיים את שניהן שיקנה טלית של צמר מידי דהוי אמילה בזמנה דדחיא שבת, ואע"ג דאפשר למיעבד כחסידים הראשונים שלא היו משמשין אלא מרביעי ואילך ע"ש, ומוקשה דשאני התם דאחר שכבר נולד בשבת, כבר הוא מוכרח למולו בשבת, ומה בכך שגרם האב לזה, [וגם כדעביד כחסידים הראשונים אינו בטוח שלא יולד בשבת, דז"א אלא ע"פ הרוב, וזמנין דמשתהי וע' יבמות (דף פא), וע' יבמות (דף סב) חייב כו' כשיוצא לדרך], והב"ד והמוהל בודאי לא היה בידם למנוע שלא יחול המילה בשבת, וגם לשיטת הר"א הנ"ל דטפי נחשב האב מתקן גברא ומ"מ יכול האב למול משום דעיקר המצוה חל עליו, אכתי השתא תו אין ביד האב להפקיע הדחייה, ואולי מוכיח היראים ממ"ש בנדה (דף לח) דדוקא חסידים הראשונים נזהרו בזה [ועמ"ש הש"מ בב"ק (דף פא) די"מ מ"ש מע"ש לע"ש היינו מליל ד' ואילך וכחסידים הראשונים, ולא משמע הכי סוגיית הש"ס וע' כתובות (דף סב)], לפי שיגרמו חלול שבת בשעת לידה כשיושבת על המשבר, וע' שבת (דף קנו) דאחילו עליה יומא רבתא כו', וש"מ דגם מידת חסידות ליכא בזה, ומשום שלא יגרמו חילול שבת, משום דשבת הותרה אצל חולה שיב"ס ואינו בתורת דיחוי, ע' רא"ש פ"ח דיומא (סימן יד), וכן מה שימול בשבת הוי היתר גמור ואינו בתורת דיחוי, וכמאן דליתא לשבת כלל במקום חולה ומצות מילה, דאס"ד דהוי בתורת דיחוי, היה לכתחלה למנוע שלא יגרום זה, ומוכיח מזה דה"ה כלאים בציצית הוי שכלאים הותרה אצל ציצית, ועמ"ש התוס' בחולין (דף קי) ובש"א (סימן ל) ומוכיח הס' יראים דהוי בתורת היתר, ממה דא"צ למיעבד כחסידים הראשונים, (וצ"ע דהא מחללין השבת כל ג' ימים הראשונים אפי' לא אמרה צריכה כמ"ש בשבת (דף כט)], או דס"ל דהשתא שכבר יש לו טלית של פשתן, תו אין בידו לקנות של צמר, אלא דמקודם היה בידו לקנות במקומה של צמר, ומדמה להא דמילה דוחה שבת, הגם דהוי מעיקרא אפשר למיעבד כו', ועמ"ש התוס' בכתובות (דף מ)

והנה לפי המבואר דכדאיתא לאב, צריך שיהא המוהל בתורת שליחות, יש להעיר עפמ"ש בב"ק (דף קי) גבי כהן זקן או חולה, דאי לא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי, וכן הביא מזה בתשובת מהר"י ברונא (תשובה קעח) במי שקנה מצות גלילה וחלה, דלא מצי משוי שליח, ושוב הביא מדקאמר בקדושין (דף כג) דכדשייך בתורת גיטין מצי משוי שליח, וה"נ כיון דאי מייתינן ס"ת לגביה מצי עביד גלילה, משוי שליח בחריקאיה ע"ש, ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סימן כז) ליישב מה שתמה הנו"ב על הסוגיא דקדושין שם, מהא דקאמר בנזיר (דף יב) דכדלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, הגם שהמשלח ישנו השתא בתורת קדושין, וביארתי ליישב הסוגיא דקדושין, דשאני התם גבי קבלת גט לעבד דא"צ תורת שליחות וסגי בזכיה בעלמא דהא בשטר ע"י אחרים, אלא דהשליחות הוי גריעותא משום דהוי כמו שקיבל העבד הגט בעצמו מיד רבו, ולענין זה מהני מה שישנו בתורת גיטין עמש"ש, וא"כ שפיר י"ל דהיכא דבעי שיהא בתורת שליחות, צריך שיהא בכח המשלח לעשות זה, ועכ"פ כשאין האב אומן למול, ואף ע"י הדחק א"י למול, לא מצי משוי שליח, וגם למהר"י ברונא, דוקא כדמצי למול כדמייתינן התינוק לגביה, וא"כ כה"ג אינו בתורת שליחות של האב, ואולי מש"ה קיי"ל בש"ע יו"ד (סי' רסה סעיף יא) דיפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת, וע' מ"א או"ח (סי' רפ"ב) וז"ל הסנדק הוא דוחה לאבי הבן ואבי הבן למוהל ע"ש [וע' (סי' תקנט) לענין תענית ט"ב שנדחה, דבעל ברית אינו משלים תעניתו לפי שיו"ט שלו הוא, וע"ש בשע"ת אי קרי לסנדק בעל ברית, ודמוהל לא גרע מסנדק], דמש"ה יפה כחו מכח המוהל, שאינו נחשב שליח של האב, כיון דהאב אינו אומן למול (שאם הוא אומן למול, צריך למול בעצמו], והסנדק מסייע בהמצוה, ודהמע"ה אמר ועל ברכי אני עושה בהם סנדקים כו' [וכן בברכות (דף ד) אמר ואני ידי מלוכלכות בד ובשפיר כו', ולא קאמר בדם של מילה, ול"ל משום שאין רואין אותו בבית המרחץ משום מלך ביפיו תחזינה עיניך, דהא שבח הוא דם המילה למוהל, כדקיי"ל לענין חציצה, וגם הא היו ידיו מלוכלכות בדם ובשפיר כו', וזה היה כבודו לעשות מצות ה', רק בשביל שיפה יותר כח הסנדק וכמ"ש], וע' ביצה (דף כב) א"ל רב אשי לאמימר כו' אבל מר קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח כו', וי"ל דלטעמיה במכות (דף כ) דאמר במסייע וד"ה, והגם דקאמר בשבת (דף צג) דמסייע אין בו ממש, וע"ש תוד"ה א"ר זביד, עמ"ש הגרע"א בביצה לחלק בין מסייע למסייע, ועמ"ש הט"ז ריש (סי' שכח) דשאני סיוע דניקף שמזמין הניקף את שערו, וכ"כ הריטב"א במכות, דהיינו לפי שסיוע גדול הוא [א"נ משום דכיון שהניקף בכלל הלאו, אהני הסיוע שיחשב לאו שיש בו מעשה] וע' ב"ק (דף ס) רב אשי אמר כי אמרי' זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת כו', וקצת י"ל דלטעמיה שיש ממש בסיוע ומש"ה פטור כשאין בלבויו כדי ללבותה בלא סיוע הרוח, ואביי ורבא ס"ל דלא קפדינן על סיוע הרוח, ופטור דוקא כשליבה ברוח מצויה כו' וכה"ג [וע' זבחים (דף יט) וחבירו מסייעו כו', וד' קט"ז ד"ה אסור לסייע] וע' ערכין (דף יא) שהלך לסייע בהגפת דלתות כו' מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן כו'. ובברכות (דף נא) שמאל מהו שתסייע לימין כו' אנן ניעבד לחומרא, ועכ"פ י"ל דסיוע הסנדק שתופסו על ברכיו בשעת מילה הוי סיוע שיש בה ממש, וכיון שגם האב שאינו אומן ומומחה למול, בידו להיות סנדק ומסייע להמילה ממילא משוי לענין זה שליח, כיון דהאב מצי עביד לה, וממילא הסנדק נחשב שליח האב, ויפה כחו מכח המוהל שאינו בתור שליח של האב וכמ"ש. ואחתום בברכה יתברך בכל טוב מאדון הברכות כנפשו ונפש ידידו דו"ש והצלחתו, כה"י. אליהו כאאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירין קלאצקי סימן נב ב"ה עש"ק ד' ניסן תרמ"ט כבוד הרב הג' הנ"ל

אחדש"ה קבלתי היום מכתב כ"ת והנני בזה למלאות חפצו להשיבהו על מה שנסתפק אי קיים פו"ר כשהוליד בקטנותו שלא היה אז בר חיובא. לדעתי הוי מלתא דפשיטא דלא גרע מהיו לו בנים בכנעניותו, והמהרי"ט אלגזי הקשה פ"ח מבכורות עמ"ש בירושלמי דקיים פו"ר בבן ממזר, דהא נולד בעבירה והוי מצה"ב, ולע"ד שאני מ"ע דאכילת מצה וכדומה שצריך שיאכל כשהוא בר חיובא, כדקיי"ל (סי' תעה סעיף ה) שאם אכל בשעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לחזור ולאכול, ומש"ה כשאכל בעבירה, שלא נעשה כמצותה כמ"ש בירושלמי אלה המצות אם עשית כמצותן כו', לא קיים המצוה, משא"כ לענין פו"ר דלא איכפת לן מה שלא היה בר חיובא ומצות בשעת העיבור [וע' סנהדרין (דף נט) ומ"ש המל"מ פ"י ממלכים], ה"נ דנתקיים מצות פו"ר אף כשהיה בעבירה אמנם מ"ש כבודו דאס"ד דלא יצא כשהוליד קודם י"ג שנה היה נחשב פו"ר למ"ע שהז"ג, תמוה דאטו כשצריך לעשות המצוה בשעה שהוא בר מצוה וחיובא, יהא נחשב למ"ע שהזמן גרמא], אמנם לכאורה יש מקום להסתפק בזה לפמ"ש בספרי אבן הראשה (סימן טו) דכיון דלא שכיחא שקטן יוליד לא אמרי' גביה דרוב בעילות אחר הבעל, וכסברת המהרש"ל בפסחים (דף פז) גבי זקן עמש"ש ודגם חזקת צדקת ליכא אי אין נשואין לקטן, וכיון דליכא רובא