אמרי נועם (הגר"א) צד

אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן כמש"ל בדף מ' ומשטועם טעם דגן הוא הולך אחר תאות עוה"ז

ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו כו' דימין מרמז לשמים דהיינו עוה"ב ושמאל מרמז לארץ דהיינו עוה"ז וכמ"ש (ישעיה מ"ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וז"ש (קהלת י') לב חכם לימינו דהיינו עוה"ב ולב כסיל לשמאלו דהיינו עוה"ז

שם ע"ב כבד כועס מרה זורקת בו טפה מרמז על האדם שכל ימיו כעס ומכאובים וכשהגיע זמנו זורק בו מלאך המות טפה מרה ומניחתו

רש"י בד"ה נימוק והולך כו'. ל"א כו' וקשה דהיינו הברייתא דתני אם שניהם ישנים וכו' וי"ל דהברייתא דתני שניהם ישנים מיירי שאין נעור כלל וכאן מיירי שבאמת הוא ניעור רק שאינו נעור כראוי אבל לפי זה אינו מתורץ אלא אם שניהם ישנים אבל אם שניהם נעורים אינו מתורץ והיינו הך [פי' כיון שנפרש מה שאמר בברייתא ישן הנעור פי' שישן מעט שאינו נעור כראוי א"כ ישן מעט נקרא ישן א"כ אינו נקרא נעור רק כשנעור לגמרי וא"כ כשאומר ניער הישן היינו שניער לגמרי וא"כ שניהם נעורים לגמרי וא"כ היינו שניהם נעורים שבברייתא השניה וא"כ אינו מתורץ ועדיין קשה בשניהם נעורים היינו הך] אלא הנכון לאמר דזה הגירסא לא היה כלל לרש"י

צדיקים יצ"ט שופטן פי' מנהיגן ור"ל שכל מחשבותן הוא מעצת היצ"ט וכן להיפך

אמר רבה כגון אנו בינונים ואית דגרס רבא ואינו כן דאביי לא היה קורא לרבא מר דהוא היה חבר לו אבל רבה היה רבו של אביי ומדמצינו רבה שאמר שהוא בינוני כ"ש דכ"ש כגון אנו שבינונים אנחנו ואם יבוא איזה מחשבה באדם צריך לחוש אולי הוא מעצת היצה"ר וצריך להתחכם כנגדו וז"ש לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור אם לאו דקשה מאי נ"מ אם ידע אבל לפי מ"ש אתי שפיר שאם צדיק גמור הוא ידע שכל מחשבה שבא לידו הוא מיצ"ט וכן להפך

אמר רב לא אברי עלמא אלא לאחאב וכו' משום דאחאב מלך בכל העולם והיה לו כל טוב העוה"ז והעוה"ב לא הי' לו כלל ור"ח בן דוסא הי' לו עוה"ב ועוה"ז לא הי' לו כלל

תנא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך כו' אם יש לך אדם שגופו חביב כו' לכאורה הוא תמוה מאד וכי יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כי לא במותו יקח הכל ומה יועילו לו מה שנשאר כבוד ביתו וכמ"ש (איוב ב' פסוק ד') עור בעד עור וכל אשר יש לו יתן בעד נפשו ועוד קשה מה בא רע"ק להוסיף על ר"א ונראה דהכי פירושו אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו פי' שיעשה מצוה בגופו יותר ממה שיעשה מצוה בממונו כי ממונו חביב עליו יותר מטורח גופו אבל לא איירי כלל במסירת נפש ממש כי אין צריך למסור עצמו למיתה מפני מצות ה' אבל ר"ע ס"ל דצריך למסור עצמו למיתה ולפי זה א"ש מ"ש לקמן שאמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן כו' שלכאורה קשה מה שאמרו לו שלא ימסור עצמו על קידוש השם ולפי מ"ש אתי שפיר שהם ס"ל כר"א דאין צריך לסבול בשביל מצות ה' אלא טורח יסורים אבל אינו חייב למסור עצמו למיתה לכך אמרו עד כאן הלא עכשיו תו לא צריך והשיב להם כל ימי הייתי מצטער פי' שאני סובר אפי' נוטל את נפשך כו'. ומה שהביא הגמ' בפסחים כ"ה ושאר מקומות ראיה מר"א שצריך למסור עצמו למיתה הוא ט"ס וצ"ל וכו' ועיקר הראיה הוא מדברי רע"ק שבכאן ולא מדר"א (אבל לכאורה קשה דלרע"ק דס"ל אפי' נוטל את נפשך אם כן למה נאמר בכל מאדך ועי' מ"ש בגמ' בגיליון בשם הילקוט)

כשם שדרו אבותי עם אבותיכם למשל כך אמר השועל כשם שקודם בריאת העולם שלא היו אלא מים בעולה ודרו אבותי עם אבותיכם במים אף כהיום נדור ביבשה ובאמת הוא שקר שלא דרו בעולם יחד שבשעה שהיו מים על הארץ לא היו בעולם בהמות חיות ודגים והנמשל ג"כ הכי הוא שאומרים או"ה הלא קודם מתן תורה היינו לעם אחד ומפני מה עתה נפרדתם מאתנו והתשובה ע"ז הוא שלא היינו מעולם לעם אחד כי קודם מתן תורה לא היינו מכונים בשם ישראל ומשקראנו הקב"ה בשם ישראל דהיינו אחר מתן תורה באמת לא היינו לעם אחד

אוי לפפוס שנתפס על דברים בטלים פי' על מה שהשיב לו ר"ע חשובה על דבריו והוא שתק ולא דחה דבריו של ר"ע לכך נתפס נמצא פפוס