אמרי נועם (הגר"א) צב

(וע"ע ביאורו סימן ד' ס"ק א' וס"ק ב')

אשר נתן לשכוי בינה כן הוא עיקר שנתקנה בלשון עבר דקאי על תחלת הבריאה והוא לישנא דקרא מי נתן לשכוי בינה (איוב ל"ח פסוק ו') ושאר הברכות צריך לומר בלשון הוה כגון המכין מצעדי גבר ופוקח עורים חוץ מברכה זו וברכה של סיים מסאנא והטעם הוא דמה שנתקנה על סיים מסאני' שעשה לי כל צרכי הוא ע"ד מ"ש (תהלים ח') כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כו' פי' דהפסוק מורה על השליטה שהשליט הקב"ה את האדם על הכל שהאדם נוטל הזרע ועוקר ועושה בה כרצונו ולא עוד אלא שנוטל וולד הבהמה ושוחטו ואוכל החלב של אמה ויותר מכן ששוחט הבהמה עצמה ואוכל בשרה וגם נוטל עורה ועושה ממנה מנעלים לרגליו וזה הוא שליטה גדולה שאין למעלה ממנה וזה שרמז לנו הכתוב במ"ש (תהלים ח') כל שתה תחת רגליו דהיינו שדורס ברגל את עור הבהמה וזה שאמר על סיים מסאני' שעשה לי כל צרכי לשון עבר שעשה מכבר זה הממשלה אבל שאר הברכות צריך לומר בלשון בינוני ובלשון נסתר ומה שאנו אומרים מקדש את שמך בלשון נוכח באמת נוסח הספרדים מקדש את שמו שהוא לשון נסתר

אוזר ישראל ועוטר ישראל כי ב' ברכות אלו שייך לדת ישראל שצריך חגורה משום לבו רואה את הערוה וכן אסור לילך בגילוי ראש לכן מזכיר כאן ישראל

תוס' בפ"ה אשר קדשנו וכו' דעת התוס' שמברכין ב' ברכות והוא תמוה דהא מצונין דהיכא דצריך להפריש תרומה מברך אשר קדשנו להפריש תרומה מעשר מברך להפריש מעשר וכן מעשר שני מברך להפריש מעשר שני וכן חלה וזה דוקא כשמפריש כ"א בפני עצמו אבל אם מפריש ביחד פוטרן בברכה אחת ואומר אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשר וחלה וכו' הרי מצינו בפירוש שיכול לברך ברכה אחת על מצות הרבה וכן מה שפסק אם סח צריך לברך על של ראש שני ברכות ג"כ פליאה היכן מצינו בכל התורה שיברכו על מצוה אחת שני ברכות ומ"ש שדוחק לומר דהגמ' מיירי בסח כו' זו אינו קושיא כלל דהגמ' דהכא דמסדר כל הברכות מסדר נמי זו הברכה האיך מברכין על תפילין אם סח דלא תימא דחוזר ומברך אותה ברכה שבירך על של יד דהיינו להניח לכך קאמר שמברך על מצות תפילין ולא להניח וכמו שלדעת התוס' ד"ה כי פריס] והרא"ש שכתבו דבכל הני רכות שהן להנאתן אם אינו נהנה מהן אינו מברך (ועי' שו"ע סי' מ"ו סעיף ח') וקשה ג"כ קושייתם א"כ למה סדרו בגמ' הברכות הללו אלא ע"כ צ"ל דהגמ' קחשיב כל הדברים שיכול להזדמן שיצטרך לברך עליהן הכי נמי בתפילין קמ"ל דאי מקלע דסח בין תפלה לתפלה צריך לברך על ש"ר על מצות תפילין (וע"ע ביאורו סי' כ"ה ס"ק י"ז)

גומל חסדים טובים ויש גורסין הגומל חסדים טובים ואינו כן (ע"ל גבי המוציא לחם דף ל"ח)

ברוך פי' לשון ברכה ממש כדאיתא אין להקב"ה נחת רוח אלא בשעה שמברכין אותו וכדאיתא לעיל (ברכות דף ז' ע"א) ר"י בני ברכני ולא אמר שום הודאה רק יה"ר שיכבשו רחמיך (עי' נפש החיים שער שני

ואמן פי' שיתקיים הדבר שיתברך הקב"ה ולא כמו שכתבו שיש חילוק בכונת אמן ואינו כן אלא אין צריך לכוון בכל אמן אלא כונה א'

דף ס"א ע"א לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה פי' אפי' בתפלות ובקשות אל יאריך אדם (עי' פי' האבן עזרא על פסוק זה בקהלת שם ועי' לעילי דף ל"ד כמה ארכן הוא זה וביאורו שם ועי' דבר חמודות פ"ד סוף ס"ק ובס' יערות דבש)

רש"י בד"ה אוי לי מיוצרי המיגעני בהרהורים דבעבירות אין שייך לומר אוי דהדבר מסור בידו שלא ישמע לו לעשות עבירה לכך פי' רש"י בהרהורים שמזה אין אדם יכול לזהר

וחד אמר זנב פי' דכל החיות יש להן זנב ולאדם אין לו זנב והיינו מפני שכל החיות ובהמות נבראו זכר ונקבה לכך נשאר בהם הזנב אבל האדם נברא זכר לחוד ומזנב נבראה הנקבה לכך נשאר בלא זנב

אלא פורעניות דמבול כו' והיינו מפני אותו הטעם שהוא אחור למע"ב וכמ"ש תוס' לעיל דף ס' ע"ב בד"ה אשר יצר את האדם כו' שג"כ מוכרח הוא להיות קודם לפורעניות ולאחר שיכלה האדם יכלו הבהמות והיינו מפני שלא נבראו אלא בשביל האדם וכיון שאין האדם אין צריך לבהמות משא"כ גבי נחש דהתם הנחש ג"כ חטא וחייב מיתה מחמת