אמרי נועם (הגר"א) צ

תוס' שם סוף הדיבור ירושלמי ניתן לו אומר הטוב והמטיב לבש בגדים אומר ברוך מלביש ערומים. לקח אבנט אומר ברוך אוזר ישראל וכו' ואם לקח כובע אומר עוטר ישראל כו' ומ"ש קנה אומר שהחיינו היינו שנגמר הכלי אפי' לא לבש עדיין אבל בשעה שלוקח מחנוני וצריך ליתן לאומן לתקנו אינו מברך שהחיינו וכתבו התוס' וצ"ע בגמ' שלנו דלא אשכחן וכו' והרא"ש תירץ דה"נ איכא אחרינא בהדיה דהיינו הנותן שזכהו השם לעשות צדקה כו' ע"ש ואין תירוצו עולה יפה דא"כ אם קם מפני אדם זקן יברך הזקן הטוב והמטיב שהעולם נהנים ממנו שמקיימים ע"י מצות קימה וגם הוא נהנה שזכה לזקנה ועוד לפי טעם זה היה הנותן צריך לברך הטוב והמטיב במכ"ש לכך נראה דהירושלמי סובר כסברת המקשן דלכאורה מ"ש וכל היכא דלית לאחרינא בהדיה הוא תמוה דמשמע דלסברת המקשן אפי' היכא דליכא אחרינא בהדיה מברך ג"כ הטוב והמטיב א"כ היכא מברכין שהחיינו ותו אדמקשה מברייתא תיקשי לדידיה ממתניתין דתנן בנה בית חדש מברך שהחיינו ועל הגשמים אומר הטוב והמטיב למה חילקן במתניתין ויש לומר דהמקשה סבר דעל דבר חדש כמו מציאה מתנה וירושה וגשמים וילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב אפי' לית לאחרינא בהדיה אבל בנה בית חדש וכדומה שאין זה דבר חדש ממש דמעיקרא היה לו מעות ועכשיו החליף מעות בכלי או בית אין שייך לומר בזה אלא שהחיינו והתרצן דחה דאף בדבר חדש אין מברכין הטוב והמטיב אלא בשותפות וילדה אשתו זכר דניחא ליה בהדיה בזכר וכן בשאר הדברים אבל המקשן סבר דבדבר חדש אפי' שאין לו שותפות מברך הטוב והמטיב והירושלמי ס"ל כסברת המקשן וע"כ במתנה דהוי דבר חדש מברך הטוב והמטיב לכך כתבו התוס' וצ"ע דלא אשכחן בגמ' דידן דגמ' דידן דחה זה הסברא (ולפ"ז לדידן דפסקינן כגמ' שלנו צריך המקבל מתנה לברך שהחיינו ולא הטוב)

דף ס' ע"א כח דהתירא עדיף דכשאוסר אפשר שאינו אוסר רק מחמת ספק ולא משום דברירא ליה מלתא אבל כשמתיר אלו לא היה יודע בבירור שהוא מותר לא היה מתיר מספק (אבל צ"ע דהכא הו"ל למימר איפכא דמאן דמצריך לברך הוי רבותא טפי דספק ברכות להקל וא"כ יש להביא סייעתא מכאן לדעת הר"י דס"ל דספק ברכות לחומרא כמ"ש התוס' לעיל י"ב ד"ה לא. (ועי' ביאור הגר"א סי' תפ"ז ס"ק ד') (ועי' אליהו רבא סי' כ"ב ורש"ל ומהרש"א פסחים ק"א ק"ב)

מאי ואחר פי' תיבת אחר הוא מיוחר בפסוק ותו ק' לגמ' למה לא כתב טעם על שם דינה כמו בכל השבטים ומתרץ לאחר שדנה וכו' נמצא מתורץ ב' הקושיות

מובטח אני שאין זה בתוך ביתו יש מפרשין שהבטחון היה שאין הצוחה בתוך ביתו דא"א לומר שאין הצרה בתוך ביתו דמצינו כמה צדיקים שהי' להם צרות אבל ממה שהביא הגמ' על זה האי קרא משמועה רעה לא יירא משמע שהבטחון היה שאין הצרה בתוך ביתו אלא צ"ל דבאמת הכי פירושו דהוא היה בטוח בה' שלא תבוא לו צרה בתוך ביתו (ומה שמצינו כמה צדיקים שהי' להם צרות י"ל דהכל לפי אומץ הלב בבטחונו על ה' וכמ"ש חולין ז' שאני ר"ח דנפיש זכותיה)

כל היכי דדרשת להאי קרא מרישא לסיפא מדריש וכו' לפי' ראשון משמועה רעה לא יירא מה טעם משום נכון לכו בטוח בה' שלא יביא עליו צרה ולפי' השני משום בטוח בה' בשכר זה משמועה רעה לא יירא

בכרך שאין דנין והורגין ודוקא היכא דאיכא סכנת נפשות אבל בהיזק ממון אין מברכין ברכה זו

הנכנס לבית המרחץ אומר כו' דוקא בבית המרחץ שלהם שהי' האש תחת הנסרים שהיה בקרקע המרחץ והיה מהלכין על גבי הנסרין ואם נשבר א' מהנסרין היה סכנה גדולה אבל בבית המרחץ שלנו אין מברכין ברכה זו

היינו דר"א. הנכנס להקיז דם והשאר נמחק: נראה טעמו דמ"ש הנכנס כו' הכל לשון הברייתא המסודר בגמ' בכל העמוד]

ברוך רופא חנם הרמב"ם גרס רופא חולים

שם ע"ב שמרוני כו' מה שאומר כופל לשון אולי צ"ל מה שאומר לשון ריבם] לפי שנא' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך לשון רבים א' מימין. א' משמאל

נקבים ט' נקבים הם באדם. ב' בחוטם. ב' אזנים. ב' עינים ופה. ופי האמה ופי הטבעת: