אמרי נועם (הגר"א) פה

שמקצה הראשון עד קצה האחרון יש ריוח כיון שנופל (לעיגול) [לעבר[ אחר בקצה האחרון ממש הוא מחובר חתיכה עם חתיכה לכך מעיקרא נפלה כמ"ש בגמ' והא נפלה כתיב אלא שמחמת הזויות שהן מחוברים לכך היו צריכים לאיבלועי ולא כמו שאומרים העולם שלא נפלה כלל. דהא מפורש בקרא שנפלה ולכתחלה לא עשה הקב"ה שיבלע שאין הקב"ה עושה נס אלא כשמרגישים שצריכין לנס ומעיקרא לא היה יודעים שצריך דוקא שיבלע אבל השתא דמעיקרא נפל וראו שאעפ"כ אין יכולין לבוא לעיר אז נעשה להן הנס שיבלע

[א"ה ולענ"ד נראה שהציור כזה שקודם הנפילה כזה ח טו כב כט לו מג נ ט טז כג ל לז מד נא יז כד לא לח מה נב יא יח כה לב מו נג יב יט כו לג מ מז נד יג כ כז לד מא מח נה יד כא כח לה מב מט נו ואחר הנפילה היתה כזה א ב טז טו ב ט יז כד כג כב ג י יח כה לב לא ל כט ד יא יט כו לג מ לט לח לז לו ה יב כ כז לד מא מח מז מו מה מד מג ו יג כא כח לה מב מט נו נה נד נג נב נא נ ז יד וא"כ נשאר עדיין גובה לפניהן אחר הנפילה ולכך הוצרך להבלע אח"כ

ברוך גומל חסדים טובים והרי"ף גורם גומל לחייבים טובות (עי' ביאורו סי' רי"ט ס"ק ב')

תוס' בד"ה ואימא בי' עשרה ותרי רבנן ועבדי לחומרא ואפי' ליכא תרי רבנן וקשה מאי חומרא הוא אדרבא קולא הוא [שא"צ לאסוף ולהביא גם תרי רבנן] ובאמת ט"ס הוא וצ"ל ועבדי' לקולא ולהרא"ש שפוסק עשרה והרי רבנן הוא לחומרא כי לשון הרא"ש ועבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו (ועי' בביאורו סי' רי"ט סק"ד וה' משמע מש דמ"ש בתוס' עבדינן לחומרא ר"ל דבעינן להדורי לכתחלה אתרוייהו ומ"ש אח"כ ואפי' ליכא תרי רבנן ר"ל דאם לא שכיחי רבנן כלל ובלתי אפשר להשיג אפי' הכי יברך דאינו לעיכובא רק להידור מצוה (עי' מ"ש שם הגר"א ס"ק ה' ט"ס בתוס' ר"ל דחסר בתוס' וצ"ל ועבדינן לחומרא ובעינן תרויהו ומיהו אפי' ליכא תרי רבנן מברך ועי' בטור מ"ש בשם תוס'] (וע"ש בדברי חמודות ס"ק י"ג שנדחק בזה). (ויש ליתן טעם לזה לפי שחלקן הכתוב לב' דברים וירממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו א"כ המה שני דברים קהל עם וזקנים וא"כ היכא. דאי אפשר לקיים שניהם יקיים מיהו הקהל עם אבל בפחות מעשרה י"א דלא יצא כמ"ש בשו"ע שם פ"ש)

תוס' בד"ה פטרתן יתי מלאודויי וא"ת וכו' דלא בעינן אלא הזכרת השם ורחמנא היינו שם כצ"ל והשאר נמחק

דף נ"ה ע"א גמ' והמקנח בסיד ובחרסית והמקנח בצרור שקינח בו סברו משמע דבסיד ובחרסית אין מקנחין כלל ורק בצרור אמרי' דוקא שקינח בו חברו אבל בשבת ד' פ"א פירש"י דגם בסיד וחרסית אמרינן דוקא אם קינח בו חברו [ושם הגירסא בגמ' כמקנח בסיד ובחרסית ובצרור שקינח כו' ולא גרס תיבת המקנת פעם שני]

דכתיב ואברכה מברכיך פי' דאם הי' מברך לבע"ב היה הקב"ה חברך אותו ועכשיו שאינו מברך לבע"ב לא יברך אותו הקב"ה

בצלאל על שם חכמתו כו' הלך משה והפך כו' (עי' מ"ש ע"ז בביאור הגר"א על אגדת ברכות כאן)

יודע היה בצלאל לצרף אותיות וכו' על דרך מ"ש לעיל דף ל"ג גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות וכן גדול מקדש שניתן בין ב' אותיות כו' פי' דיש ג' דברים חכמה ובינה ודעת. ודעת הוא המחבר חכמה ובינה. ומי שיש בו חכמה ובינה בא לידי דעת. ורמז לזה דהעול יש לו ג' שמות וכל שם רומז על דבר מיוחד דרבן ומרדעת ומלמד. דרבן היינו הברזל הקבוע בעץ. מלמד הוא העץ מרדעת נקרא כשמחוברין יחד הדרבן והמלמד ודרבן הוא נוטריקין. דר בינה ומלמד רומז על