אמרי נועם (הגר"א) עט

וא' עשרה רבוא ר"ל לענין הזכרת השם ועל זה קפריך כיון דקתני אח"כ במאה אומר כו' באלף כו' א"כ ממילא ידעינן דהן שוין להזכרת השם ולמה לי דקתני א' עשרה וא' עשרה ריבוא כו' ומשני דמ"ש א' עשרה כו' ר"ל דהן שוין לגמרי ואתיא אליבא דרע"ק)

ואידך ממקור נפקא פי' דר"ע דריש במקהלות שהעוברים [אמרו כולם] בפה אחד וריה"ג דריש ממקור לחודיה כלומר שאמרו שירה כל אחד ואחד בפ"ע ולא בהקהל

בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין פי' דוקא שיש בכל כת מהם ג' אלא שרוצים להצטרף כדי לזמן ביחד אבל אם אין בכל כת] כדי זימון אלא ב' או א' אין יכולין להצטרף והכי מוכח מלישנא דמתניתין דקתני אלו מזמנין לעצמם ואלו מזמנין לעצמן משמע שבכל אחד מהם] יש כדי זימון שיכולין לזמן בפ"ע

הא קמ"ל כו' ג' שישבו לאכול כו' הרא"ש גורס כלשון ראשון והרי"ף גורס כלשון אמצעי

שם ע"כ ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמינו וכו' עי' ברא"ש מה שהקשה ר"י על רש"י ומתרץ הרא"ש דרבותא אשמועינן אע"פ שאכלו אח"כ וכו' ע"ש וקשה. חדא דלמה יגרע זה מאם היו אוכלים ביחד וזימנו ואח"כ היו אוכלים עוד הפעם שאז חייבין בזימון והשתא שזימנו עם אחרים ואח"כ ישבו לאכול כא' לא יהיו חייבין בזימון ועוד דאינו דומה למטה כלל דהתם מקבלת טומאה מכאן ולהבא וכאן אפי' כשאוכלין אח"כ אין חייבין בזימון. והפי' הנכון הוא כפי' ר"י ומיירי שהיה בכל חבורה ד' וה"פ לא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמינו עלייהו כו' פי' שלא זימנו קודם שנצטרפו אלו הג' ביחד אע"פ שזימנו אח"כ חייבין אלו הג' בזימון אבל אי אקדימו ואזמינו קודם שנצטרפו אז אין חייבין בזימון ופרח זימון מנייהו והוה דומיא דמטה דתנן מטה שנגנבה חציה או שחלקוה אחין וכו' והקשו התוס' אמאי לא פריך מכל כלי שנשבר והנה לכאורה עוד קשה למה אמר שנגנבה או שחלקוהו אחין לתני סתם מטה שנחלקה וי"ל דהדין הוא אם היתה המטה טמאה ונחלקה אפי' היא מפורדת לאברים כ"ז שהם קיימים ויכולים להחזיר המטה טמאה לכך קאמר שאם חלקוה אחין או שותפין שאין סופו להחזיר אפי' האיברים שלמים טהורה. החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא. אבל אינו חוזר לטומאה ישנה מאחר שבשעה שנתחלקה לא היה בדעתו להחזיר ולא אמרינן כיון דהשתא נתחברו איגלאי מלתא למפרע דהוי כאילו מתחלה היה עומדת להתחבר והכא נמי מאחר שזימנו החברותא שלהן קודם שנתחברו פר זימון מינייהו אפי' נצטרפו אח"כ אין חייבין בזימון אא"כ יאכלו אח"כ יהיו חייבין בזימון מכאן ולהבא ולא אמרינן איגלאי מלתא למפרע אלא דוקא הם נצטרפו יחד קודם שזימנו האחרים דאז הוי כמו שלא פרחה הטומאה מן המטה כן הכא לא פרח מנייהו הזימון לכך חייבין (כי' אליהו רבא כלים פי"ח מ"ט)

ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים כו' יש כאן מחלוקת הפוסקים אם מי פירות כשרין לנטילת ידים או לא ואמר רבינו שהגירסא הנכונה כפי' בה"ג דלפירש"י דפליגי בזה דר"א סבר קודם שנתן לתוכו מים הוי מי פירות לכך נוטלין ורבנן סברי אפי' קודם שנתן לתוכו מים הוה גם כן יין לכך אין נוטלין אבל בהפסד אוכלין לא פליגי רק דביין אין נוטלין וקא מיפלגי אי מקרי יין קודם שנתן לתוכו מים א"כ קשיא מאי קאמר כמאן אזלא הא דאמר שמואל כו' כר"א. הא אפי' לרבנן נמי אתי שפיר והא דאין נוטלין משום דסברי דהוה יין אפי' בלא מים. ותו דאמרינן (זבחים דף כ"ב) אמר ר"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור ולרביעית אינו משלים למעוטי מאי למעוטי נתן סאה ונטל סאה כו' ופירש"י ותוס' דבמי פירות מיירי אלא דמי פירות דוקא למקוה כשר אבל לרביעית דהיינו לנטילה פסול (עי' ביאורו סי' ק"ס ס"ק כ"ח). אלא הגירסא הנכונה כבה"ג יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בורא פרי העץ ואין נוטלין ממנו לידים משום דהוה מי פירות. משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ונוטלין משום דהוה משקה ובשבעה משקים נוטלין לידים] דר"א וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין בורא פרי הגפן דסברי דהוי יין אפי' לא נתן לתוכו מים ואעפ"כ אין נוטלין לידים משום הפסד אוכלין אלמא דר"א לא חייש להפסד אוכלין וחכמים חיישי והשתא אתי שפיר מ"ש דשמואל לא סבר אלא כר"א (עי' ביאורו סי' ק"ס סעיף סי' י"ב) (ובהגר"א ז"ל שם ס"ק כ"ו כ"ח ועי' שנות אליהו):