אמרי נועם (הגר"א) עז

דאין הלכה כאותה ברייתא כו' ורבנן פליגי עליה משמע מתוס' דרבנן לא פליגי על רשב"ג אלא בשלשה אבל ביו"ד לא פליגי ולכ"ע מצטרפין ואינו כן דהכי איתא התם בירושלמי ר' ירמיה בעי אותו שאכל עלה של ירק מהו שיכול להוציא את אחרים ואח"כ מביא הך מעשה דר"ש בן שטח וקאמר התם דחולקין עליו חבריו ומאן ניהו ר' ירמיה [צ"ל וקאמר התם ר' ירמיה דחולקין עליו חבריו והיינו שאינו יכול להוציא כו' כצ"ל] שאין יכול להוציא וכו' ומקשה הירושלמי מחליף שיטתי' דר' ירמיה [דלעיל בעי ר' ירמיה מהו כו' הרי דמספקא ליה לר' ירמיהו וכאן אמר ר' ירמיה שחולקין עליו חבריו הרי פשיטא ליה דאינו מוציא] ומשני תמן אליבא דרשב"ג בעי דרשב"ג סבר אם אכל עלה של ירק מצטרפין ובעי אליביא אם יכול להוציא ג"כ וכאן אליבא דרבנן [פשיטא ליה דאינו מוציא] אלמא אפי' ליו"ד סברי רבנן דאין מצטרפין (ועי' בפני משה פי' אחר בירושלמי ועי' במתנות כהונה מקץ פרשה צ"א בשם פירוש רש"י שמפרש גם כן באופן אחר) (דאי ס"ד דביו"ד מודו דמצטרפין א"כ מאי דוחקי' לאמר דחולקין עליו חבריו על ר"ש בן שטח טפי הוה ניחא לאוקמי להא דר"ש בן שטח דמיירי ביו"ד ולמפשט מיני' בעי' דר' ירמיה דכיון דמצטרף יכול להוציא אלא ע"כ צ"ל דגם ביו"ד ס"ל דאין מצטרפין וא"כ ממילא צ"ל דאין מוציאין ודלא כר"ש בן שטח) [ולענ"ד דכונתו שמפורש בירושלמי שם דבעי' ר' ירמיה אותו שאכל ירק כו' קאי על עשרה. שבעה אכלו דגן כו' ע"ש וא"כ מוכח בפרוש דלרבנן גם בעשרה דאל"כ לא מתרץ] (פי' ביאורו סי' קצ"ז ס"ק ז')

שם ע"ב הלכתא אכל עלה של ירק כו' אית דאמרי שלהצטרף אין צריך כזית וכן משמע לישנא עלה של ירק ובעלה בודאי אין בו כזית ולכך קאמר ולהוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן משמע דלהוציא בעי דוקא כזית ודוקא דגן אבל להצטרף לא בעינן לא כזית ולא דגן אבל המרדכי כתב דבעינן דוקא כזית (עי' ביאורו סי' קצ"ז ס"ק ב')

תוס' ד"ה מתחיל בנחמה כו' טופס ברכה כך היא כו' לפי זה אין לאמר יהי רצון השני בשבת בברכות של שחרית (כונתו על יהי רצון כו' שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים כו') שהראשון הוא טופס ברכות שהוא באמצע ברכה אבל השני אין לומר וג"כ אין לומר אלהי נצור בשבת ובזה יתיישב מ"ש (באו"ח סי' תקפ"ד) דכשחל ר"ה בשבת אין אומרים אבינו מלכנו משום דאין אומרים תחנונים בשבת דקשה א"כ למה אומרים פיוט בשבת שהוא ג"כ תחנונים אבל לפמ"ש אתי שפיר דפיוט הוי טופס ברכות משום דאומרין אותה בתפלה אבל אבינו מלכנו אומרים לאחר תפלה לכך אין לאומרו בשבת (וע"ע ביאורו סי' תר"ב ס"ק ד' וסי' תרי"ט ס"ק יו"ד וסי' תקפ"ד ס"ק ד') (מ"ש שלא לומר בשבת אלהי נצור נראה דהיינו דוקא אחר יהי לרצון דכבר נגמרה התפלה וכמ"ש לעיל (דף ד' ע"ב בד"ה ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון) אבל קודם יהיו לרצון הוי כמו באמצע התפלה והוי טופס ברכות כדאמרינן לענין פיוט אבל צ"ע על כמה תפלות שאומרים בשבת שלא באמצע התפלה כגון יקום פורקן (עי' בית יוסף ושו"ע ס"ס רפ"ד ובהגר"א ס"ק י"ט) ובריך שמיה)

ת"ר מנין לבהמ"ז שהוא מן התורה וכו' וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת הזימון לעיל בתוס' ד' מ"ו ד"ד עד היכן הגירסא מהופכת וברכת זו ברכת הזימון את ה' אלהיך זו ברכת הזן וזו גירסא הנכונה דהוי כסדר מתחלה הוה זימון ואח"כ ברכת הזן

תוס' ד"ה ברית ותורה וכו' אין צריך להזכיר ברית ותורה וחיים ומזון פי' דהמנהג הוא אצל הספרדים שאומרים מתחלה דרך כלל ברית ותורה ואח"כ דרך פרט על ובריתך שחתמת בבשרינו וכו' וכן הוא בנוסח בהמ"ז של הרמב"ם [ובהרמב"ם איתא רק בדרך כלל לבד] וראייתם מדנקט בגמ' תיבות ברית ותורה ותו לא משמע שצריך לומר מעיקרא דרך כלל לכך פירש התוס' דאינו כן דמ"ש ברית ותורה היינו מה שאנו אומרים על בריתך שחתמת בבשרינו כו' ומ"ש בגמ' ברית ותורה לחוד היינו משום דנקט לי' בקצרה לסימנא בעלמא (וע"ע ביאורו סי' קפ"ז ס"ק ה')

רבי אומר אינו צריך ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן פי' שהוא אינו מחלק הפסוק כמו הת"ק דוברכת את ה' אלהיך לא משמע מיני' רק חדא ברכה

דף מ"ט ע"א מאי קמ"ל כל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה וכו'