אמרי נועם (הגר"א) עה

הם מתקנת חכמים וכל מקום שתקנו ב' ברכות השניה אינה פותחת בברוך ומתרצים דלא נתקנה מתחלה בבהמ"ז אלא בפ"ע נתקנה בשביל הרוגי ביתר וכו' ואח"כ תקנוה בבהמ"ז והוסיפו בה שלש גמולות ושלש הטבות כו' וכיון שמתחלה נתקנה בפ"ע לכך אפי' השתא שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך

להיכן הוא חוזר וכו' לפירש"י דיחיד א"צ לומר הזן מכל מקום קמיבעי' ליה דדילמא שאני הכא הואיל וכבר נתחייב בזימון מעיקרא ולפי' התוס' דגם יחיד צ"ל הזן מכל מקום הכא דכבר הפסיק להזן קמיבעיא ליה אי אכילה שאכל אח"כ או ההליכה הוי הפסק וצריך לחזור לראש או לא

ישב גדול וישמור ידיו וכו' אנא מתניתא ידענא כו' וקשה בשלמא לענין ישיבה ולענין מים אחרונים שפיר קא מקשי ליה משום דברייתא לא ס"ל הכי אבל על מים ראשונים מאי קא קשיא ליה על פרסאי יותר מעל הברייתא דהא בברייתא נמי קתני שמתחילין מן הגדול (ועי' כסף משנה פ"ז מה' ברכות ה"א ועיין צל"ח מה שתירץ בזה ועי' שו"ע סי' קס"ה סעיף ב' ובט"ז והגר"א ז"ל שם)

דף מ"ז ע"א תוס' בד"ה אין המסובין וכו' ר' בון בשם רב שזקוק לכוס אחד פי' דכך היה מנהגם שאחר שפשה הבעה"ב קידוש הי' נותן לכל אחד מעט מכוסו וכיון שהם זקוקים לכוס אחד דהיינו לכוס של בעה"ב אע"פ שיש לכל אחד כוס מיוחד שהוא פגום אינן רשאין לשתות קודם בעה"ב (עי' בביאורו סי' רע"א ס"ק מ"א מ"ב וסי' קפ"ב ס"ק י"ד (ובשו"ע סי' ק"צ סעיף א')

שנים ממתינין זה לזה בקערה פי' אם אחד הפסיק מלאכול דרך ארץ הוא שיפסיק גם השני [נראה כונתו כיון ששניהם לוקחים מקערה אחת. ואחד רוצה להנפש באמצע אכילה או לשתות דרך ארץ שימתין גם השני למען לא יאכל הוא הכל ולא ישאר עבור המפסיק וע"ע ברבינו יונה כאן ובשו"ע סי' ק"ע סעיף ב']

יתיב וקמתני ליה לבריה וכו' מכאן משמע שהחתן הוא הבוצע

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים ואיתא בירושלמי כשם שהמברך צריך לכוין להוציא את אחרים כך העונה אמן צריך לכוין להוציא את המברך וכן המברך צריך לכוין לצאת

אמן חטופה וכו' עין פירש"י אבל הערוך פי' אמן חטופה שעונה קודם שסיים הברכה. אמן קטופה שפונה במהירות ולפ"ז א"ש מ"ש וכל המאריך באמן וכו' דקטיפה פי' במהירות ועל זה מסיים הגמ' וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמן יתומה שאינו עונה אמן תיכף אחר סיום הברכה נמצא שהוא אמן יתומה בלא ברכה כמו בן בלא אב

ולא יזרוק ברכה מפיו פי' שאומר הברכה עם המברך בלא צורך והוי כזורק ברכה מפיו

דמאי הא לא חזי ליה וכו' בירושלמי (דמאי פ"ג) מפרש מאכילין את העניים דמאי פי' עניים חברים ומותר להאכיל אפי' בדקה דהדין הוא שהחנווני אינו רשאי למכור בדמאי אלא במדה גסה אבל במדה דקה אסור אבל עניים חברים הקילו ליתן להם אפי' בדקה ואכסניא פי' ג"כ אכסניא חברים ודוקא כשלא לנו דאז לא הוקבע למעשר אבל אם לנו הוי כביתם וקובע למעשר וקאמר בירושלמי שצריך להודיעם שהוא דמאי ויש מי שאומר שם בירושלמי דעניים אפי' ע"ה. משום שלא תנעול דלת בפני ע"ה דאם לא יתנו אלא לעניים חברים יהיו עניים ע"ה מתים ברעב אבל מכל מקום מחוייב הבעה"ב להודיעם דשמא יש אחד מהם שיתן מעשר כי אע"פ שהם עניים מ"מ אסורים לאכול דמאי ואכסנאי פי' עכו"ם נמצא מוכח מירושלמי בין לפי' א' ובין לפי' ב' דגם העני צריך לעשר דמאי אלא שהבעה"ב מותר להאכילן ואעפ"כ צריך להודיעם אבל הגמ' שלנו סובר דאין צריך לעשר דקאמר דאיבעי מפקר לנכסיה וחזי ליה נמצא אנו רואין דבעניים מחולק הגמ' שלנו עם הירושלמי ובאכסנאי מחולק נמי הגמ' שלנו עם הירושלמי דאיתא בגמ' עירובין (דף י"ז) ד' דברים פטרו במחנה וכו' וחד מינייהו הוא דמאי ומפרש שם בגמ' דתנן מאכילין את העניים ואת אכסנאי דמאי א"כ משמע דאכסנאי אין חייב לעשר וא"כ יש להפליא על מ"ש התוס' בד"ה ומאכילין את האכסניא וכו' מיירי באכסניא ישראל וכו' ואי נמי באכסניא עכו"ם כו' דזהו דוקא לירושלמי אבל לגמ' דידן אין צריך לזה [דלגמ' דילן שהתירו להם לא הוצרך על טבל לישראל דקספו להו איסור מיתה. רק שאיסור דאורייתא לא התירו חכמים