אמרי נועם (הגר"א) עד

בא"ד ונשים צ"ע אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים וכו' וכל זה דוקא אם הם שותקין אבל אם הם אומרים מלה במלה עם המברך או שעונין אמן יוצאין בודאי וכן נכון לעשות בקידוש או שיאמרו עם המקדש מלה במלה או שיענו אמן ואם לאו צריכין לקדש בעצמן (עי' ביאורו סי' קצ"ט ס"ק ט' ואע"ג דבעלמא אין ענית אמן מעכב וכמ"ש בביאורו סי' ח' ס"ק י"ג וע"ש סי' רי"ג ס"ב וסי' רי"ט ס"ה שאני הכא כיון דאפשר דאין יוצאות בשמיעה ע"כ צריכות לענות אמן ואז הוי כאלו הם עצמן מברכות ועי' סי' רי"ט ס"ד וצ"ע לדינא)

גמ' אמר להו ידי ברכה יצאתם פי' שהם ברכו בפ"ע כדי שיצאו ידי ברכת המזון מפני שחשבו שאינם מחוייבין בזימון עד שיהיה גדול ביניהם ואם יזמנו אז לא יצאו אפי' ידי ברכת המזון שהיחיד מברך משום דהוי כמו שנים שאין יכולים להוציא זה את זה כי אם כשאחד סופר ואחד בור לכך אמר להם ידי ברכה יצאתם כפי דעתכם ושפיר עבדתם ואי הוי דינא הכי שאין מזמנין אא"כ יש דול ביניהם שפיר עבדתם שלא זמנתם אבל באמת אין הדין הכי לכך ידי זימון לא יצאתם

תוס' בד"ה רב זביד אמר וכו' ובה"ג פסק ברוך הוא וכו' ט"ס הוא שבגמ' אין מזכיר כלל הלשון הוא וכצ"ל ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד (וכן ברא"ש ליתא תיבת הוא וכן בבה"ג לפנינו ליתא תיבת הוא]

אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך ואז אינו צריך לומר אמן דהא בגמ' אמרו אם מצא אותם דאמרו ברוך עונה אמן משמע אבל אם היה בשעה שאמרו נברך אינו אומר אמן וכן הדין בברכת התורה אין צריך לענות אמן אחר ברכו את ה' המבורך (עי' ביאורו סי' קל"ט ס"ק כ"א ועי' מ"א סי' נ"ז ס"ק א')

דף מ"ו ע"א ואיהו כמאן סבירא ליה כי הא דאמר ר"י משום ר"ש בן יוחאי בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכו' וקשה מאחר דר' אבוהו ידע להא דרשב"י למה נתן לר' זירא לברך המוציא ועוד צריך להבין למה אמר כאן הטעם שיבצע בעין יפה ומקודם לא אמר זה הטעם וי"ל דחדא מתרצא באידך דר"ז שמע להא דר"י בעה"ב בוצע בלא שים טעם וקסבר דהוא הלכה קבועה ולפי זה אין יכול לכבד את חברו מפני שכך הוא הדין שהבע"ב בוצע אבל השתא דאמר רשב"י הטעם כדי שיבצע בעין יפה וא"כ אינו הלכה פסוקה רק אורחא דמילתא הוא ולפ"ז יכול הבע"ה לכבד את חברו כי אינו מחוייב לבצוע דוקא בעין יפה [וע"ע מג"ע סי' קס"ז ס"ק ל"ב] וכן בברכת המזון דאמר אורח מברך היינו נמי מחמת טעמא כדי שיברך לבעה"ב ואם בעה"ב רוצה לוותר ברכתו רשאי ליתן לאחר לברך [וע"ע שו"ע סי' ר"א ס"א ובהגר"א ס"ק ג'] והשתא ניחא הכל דהא דנתן לר"ז לברך המוציא היינו מפני שהוא ידע הטעם כדי שיבצע בעין יפה לכך יכול לכבד לאחר (וזהו ג"כ הטעם שקיבל מר"ז לברך בהמ"ז אע"פ שאמרו אורח מברך ועי' מהרש"א שנדחק בזה): שלא יבוש ולא יכלם עי' לעיל סוף פ"ב (דף ט"ז ט"ב): נכסיו מוצלחים ותיבת ונכסינו נמחק

תוס' בד"ה כל הברכות וכו' וצריך לומר ויהי רצון ורבינו אמר שהן שתי ברכות דברכת המעביר שנה מעיני הוא שבח אחר שרחץ עיניו וע"כ צריך לבקש מהקב"ה שישמור עיניו שלא יסתכלו בעבירה רק בתורה כמו שאמר שתרגילנו בתורתיך כו' ואל תביאנו לא לידי חטא כו' משום דאמרינן [ירושלמי ברכות פ"א מובא בילקוט שלח ע"פ ולא תתורו אחרי כו'] עינא וליבא תרין סרסורי דעבירה (ועי' בהגר"א סי' מ"ו ס"ק ד') (עי' מ"ש בחידושי רע"ק אייגר על דברי המ"א סי' מ"ו ח"ק ה')

שם ע"ב והטוב והמטיב פותח בברוך וכו' זה אינו מברייתא עצמה דמ"ש שמפרש ברכה זו יותר מכולן אלא דרב יצחק בר שמואל בר מרתא קאמר לה וקא מסיק מה דקאמר לעיל דהטוב ומטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בברוך וכתבו זה הלשון גם בגמ' דפסחים ק"ד והטוב והמטיב כו' מפני שסברו שהוא מלשון הברייתא וטעות הוא

תוס' ד"ה והטוב והמטיב וכו' וא"ת ואמאי פותחת בברוך וכו' דברי התוס' תמוהים דמקשי מ"ש בגמ' וי"ל דהכי קא קשיא להו דכיון שנתקן שיאמרו בברהמ"ז א"כ הוי סמוכה שהרי כל הברכות ג"כ