אמרי נועם (הגר"א) עג

גמרו לאכול זהו בסוף (וכ"ה בירושלמי לפנינו וכן העתיק הרא"ש סי' כ"ט ורבינו יונה שם] (ועי' שנות אליהו וביאורו סי' קצ"ג ס"ק י"ח)

בא"ד ורב אלפס כו' הוא ט"ס שהיה כתוב בתוס' ור"א והוא ר' אליעזר והגיהו ר' אלפס (עי' מהרש"א שנדחק בזה) וכן לקמן בד"ה בקולו של משה ג"כ טעות סופר וצ"ל ור"א

בא"ד וה"פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו כו' לפי' התוס' נצטרך לומר דמ"ש שם וחד אמר אכלי כזית זהו בתחלה כו' ר"ל כזית ממש וגמרו לאכול היינו גמרו ממש והוא תמוה דאיך יתכן לומר על זה אין רשאין ליחלק כיון שכבר גמר סעודתו קודם שהתחיל חברו וכמ"ש לעיל

תוס' בד"ה אכל טבל אין מזמנין וכו' כדאמרינן הרי שגזל סאה חטין וטחנן ואפאן ואכלן אין זה מברך אלא מנאץ הרא"ש הביא בשם הרמב"ם שעל הטבל אין מברכין בין לפניו ובין לאחריו והראב"ד השיג עליו ואמר דבמתניתין תנן אין מזמנין משמע דוקא אין מזמנין שאין לו קביעות אבל ברכה לפניו ולאחריו מברכין והרא"ש הביא ראיה לדברי הראב"ד מהך ברייתא שהביא התוס' דמדקאמר אין זה מברך משמע דמברכין ורש"ל רצה למחוק דברי התוס' הללו מפני שסבר שהתוס' הביאו ראיה מזה שאין מברכין כלל אבל באמת גם כונת התוס' רק להביא ראיה שאין מזמנין אבל מברכין כמו שכתבו וה"ה אם אכלו שלשתן טבל דאין מזמנין כדאמרינן הרי שגזל וכו' אלמא דהראיה הוא דאין מזמנין אבל באמת מברכין [פי' וראייתן כיון שהוא ניאוץ אין סברא שיהיה נחשב לקביעות ויהיה חשוב יותר מפירות שאין מברכין וכמו שכתב הרא"ש] (וכ"כ מהרש"א) אבל מדברי התוס' (סוכה למ"ד) ד"ה הא קנייה כו' אי נמי שאני ברכה כו' משמע שאין מברכין כלל ויש שמקשין על הראב"ד ממתני' דפ"א דדמאי מ"ה הדמאי מברכין ומזמנין משמע דוקא דמאי אבל לא טבל ומברכין פי' לפניה ומזמנין פי' לאחריה ומתרצין דקאי הכל על ברכת הזימון וה"פ אין מברכין עליו אין עושין אותו כוס של ברכה ואין מזמנין דוקא זימון אבל לענין ברכה חייב לברך אפי' גבי טבל (עי' ביאורו סי' קצ"ו ס"ק ב')

שם בסוף הדיבור אבל אם שלשתן מודרין הנאה וכו' יש שרוצים לומר אם אחד אכל בשר ואחד אכל גבינה נותנין לברך לזה שאכל הגבינה משום שזה יכול לאכול עמו בשר וזה אין יכול לאכול עמו גבינה וטעות הוא דהא אין מזמנין אלא על הלחם והלחם יכולין לאכול זה עם זה לכך יכול לברך אפי' מי שאכל בשר (עי' מ"א סי' קצ"ו ס"ק א' שכתב דכיון שאין יכולין לאכול בשר וגבינה מלחם א' אין מצטרפין ע"ש ויש לדחות דכיון שכשיכולין לאכול מלחם א' בלא בשר וגבינה מצטרפין יחד וה"נ כיון שאותו שאכל בשר יכול לאכול מלחם של חברו בלא בשר יכול הוא לברך ואף אם מלוכלך בגבינה הרי יכול לחתוך הלחם מלמעלה במקומות הלכלוך ולאכול הנשאר בלא בשר ועי' באליהו רבה שם)

תניא נמי הכי אין המתרגם רשאי וכו' ואם א"א למתרגם להגביה וכו' פי' כשם שאין המתרגם רשאי להגביה כך אין רשאי למעך אבל על הקורא אין שייך לומר זה הדין שלא יגביה יותר מן המתרגם דהא אינו יודע שלא יוכל המתרגם להגביה קולו כנגד קול הקורא אבל הגמ' עצה טובה קמ"ל דאם א"א למתרגם להגביה קולו כלומר אם הקורא יודע שאין המתרגם יכול לתרגם בקול רם אז אפי' אם הקורא התחיל כבר בקול רם ימעך קולו כדי שיהיו שוין [אך התוס' לא תירצו כן כי בדברי ר' שמעון בן פזי לא הוזכר שהקורא ימעך קולו ולכן אין לתרץ דמייתי קרא דמשה על זה ועי' חידושי אנדות]

תוס' ד"ה בקולו של משה וא"ת וכו' והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם נראה שיש כאן ט"ס בתוס' (ועי' מהרש"א)

שם ע"ב תוס' בד"ה שאני התם דאיכא דיעות וכו' והא דקאמר הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים לענין רשות קאמר ודוחק הוא והסמ"ג רצה לתרץ דהא דקא מרבינן מהכל לנשים שחייבין בזימון היינו דוקא עם אנשים דהיינו כשאוכלות עם אנשים אז אינן רשאין לחלק ולברך בפ"ע ואינו כן דהכי איתא התם הכל לאתויי מאי לאתויי נשים דתניא נשים מזמנות לעצמן] אלמא דהא דמרבינן נשים אף בפ"ע מרבינן שחייבין וע"ש בתוס'] לכך אמר רבינו שאין נכון שישבו שלשה נשים יחד לאכול שמא חייבין בזימון ואם אוכלין עם אנשים אין רשאין לצאת עד שיזמנו ויהיו יוצאין בזימון של אנשים (עי' ביאורו סי' קצ"ט ס"ק ז'):