אמרי נועם (הגר"א) עב

הרי"ף אסור וד' אמות וסמך כאן על מה שכתב בקדושין)

דף מ"ד ע"א ומי איכא מידי דהוי מלוח עיקר ופת טפלה וקשה וכי א"א למצוא לפעמים שיהיה הפת טפלה וי"ל דאע"פ שמתרמי לפעמים שהאחד עשה הפת טפלה בטלה דעתו אצל כל אדם לכך פריך היכא אשכחן שיהיה רגיל להיות הפת טפלה

ר' אבהו אכל וכו' ודעתם היה כדי להזדכך השכל ע"י אכילת הפירות

שהיו בה פ' זוגות אחים כהנים וכו' בירושלמי איתא שבלילה אחד נשאו אלו הפ' זוגות

וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לר"נ לא היה צריך לאתויא האי קרא דהא ר"ג קאמר דאכל שבעת המינין קאי ולא אלחם לבדו אלא בשביל רבנן נקטיה להאי קרא

מחתם במאי חתום כי אתא רב דימי אמר רב בר"ח חתים ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים הכא מאי גירסא זו לא נהירא דמאי צריך לפשוט מר"ח תפשוט מה' מינין דאנו רואין דלא הוי חתימה בתרתי ותו קשה מ"ש דמבעי ליה בז' מינין ולא מבעי ליה בה' מינין במאי פשיטא ליה בה' מינין טפי מז' מינין אלא נראה כגירסת הרי"ף והלכות גדולות מחתם במאי חתים רב חסדא אמר כו' והאיבעיא לא הוי אי חותמין בתרתי אלא דהאיבעיא היא איזה נוסח יאמרו אי על הארץ ועל הפירות או על הארץ ועל פירותיה אבל בה' מינין ליכא למיבעי מידי אלא דקשה למה הפסיק בה' מינין ואח"כ מיבעי ליה מחתם במאי חתים אבל באמת גירסת הרי"ף מקודם בה' מינין על המחיה כו' דז' מינין כו' ואח"כ פריך מחתם במאי חתים על ז' מינין הסמוך ליה (וע"ע בהגהותיו על הגמ')

בא"י על הארץ ועל פירותיה פי' הארץ קאי אא"י לכך בא"י קאמר על הארץ דהיינו א"י ועל פירותיה דהיינו הפירות של א"י ובחו"ל אומר נמי על הארץ פי' א"י דאין שייך שיברך על ארץ של חו"ל ועל הפירות קאי על הפירות של חו"ל

שם ע"ב תוס' בד"ה לבני מערבא כו' ותדע שהרי אינהו נמי כו' וקשה דהוי מצי לשנויי לאפוקי שאר מצות כו' פי' בלא זה לא היה יכול התוס' להקשות דה"א דגם אשאר מצות נמי היו מברכין הבני מערבא אבל עכשיו דפי' התוס' הטעם דמברכין אתפילין משום שנא' בהן חוקה ע"כ אשארי מצות לא היו מברכין לכך מקשי התוס' שפיר

ומי סיסין וקיבה וכו' והשאר נמחק וכ"ה בפרק הרואה (דף נ"ז פ"ב ושם איתא סיסין יבשין סיסין יבשין וקיבה כו')

דף מ"ה ע"א תוס' בד"ה דאנקתי' אומצא כו' ודוקא מים כו' אמר רבינו דכששותין מים יש ליזהר בברכה אחרונה שמא די לו בפחות מרביעית ומה ששותה אח"כ אינו לצמאו ואין לו הנאה ואיך יברך ברכה אחרונה דברכה אחרונה צריך שיעור דגבי מים דוקא כששותה לצמאו צריך לברך וכן אם שותה טיי בלא צוקער אין לו לברך אפי' ברכה ראשונה אם שותה שלא לצמאו כונתו כששותה רק כדי שלא לצאת אליבא ריקנא ואינו צמא ואין לו הנאה בלא צוקער] אבל שאר משקין אפי' אם אינו שותה אלא לרפואה צריך לברך שיש לו הנאה מהם

פרק שלשה שאכלו

תוס' בד"ה שלשה שאכלו כאחת וכו' ופתה לכאורה אין זה קשה וכן לקמן כו' פי' דלכאורה נוכל לומר דהירושלמי אין מקשה שני המשניות אלו שהם תרתי דסתרי אלא כמו שהקשו בגמ' דידן תנינא חדא זימנא

בא"ד ול"נ דה"פ כלומר דאי אפשר לפרש הירושלמי כך מדקאמר הכא את אמרת וכו' והכא את אמרת משמע שירושלמי מקשה שסותרין זא"ז

בא"ד נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף פי' לאו דוקא כזית אלא שהתחילו לאכול אפי' פחות מכזית דנתנו דעתם משמע שלא התחיל לאכול קודם חברו כלל אבל התחיל לאכול קודם חברו אפי' פחות מכזית שוב אין חייבין לזמן אלא אם כן גמרו כאחד וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה פי' פחות מכזית גמרו לאכול זהו בסוף פי' שאכל כזית דאל"כ עד מתי נקרא גמרו דא"א לומר גמרו ממש האחד קודם חברו דאיך שייך לומר ע"ז אין רשאין ליחלק (ומה שכתבו בתוס' נתנו דעתם לאכול זהו בסוף הוא ט"ס וצ"ל