אמרי נועם (הגר"א) סב

הוי כתרומה ובמתניתין חשיב מעשר שני ומעשר עני ומעשרות אלו אינם כאחד אלא דבשנה שנוהג מעשר שני אין נוהג מעשר עני לכך במקום זה חשבינן צדקה דפסוק ככל אשר צויתני קאי אלעיל מיניה דכתיב ושמחת אתה והלוי אשר בקרבך פי' תן לו מחלקך (עי' פירש"י דברים סי' י"ב פסוק י"ח)

תוס' ד"ה מדקתני ירקות דומיא דפת כו' אף ירקות אינו מגרע הבישול פי' אף אם לא היה מבשל היו יכולין להשתנות לגריעותא [צ"ל פי' אף אם הי' מבשל היו יכולין להשתנות לגריעותא כו'. כצ"ל וכונתו לפרש את דברי התוס'. כלומר מה הפת אין בישול מגרע את הברכה. פי' אפי' אם היה יתכן בפת שעל ידי הבישול היו יכולין להשתנות לגריעותא ג"כ לא היה הבישול מגרע את הברכה. וידעינן זאת בפת שאם היה הדין שהבישול משנה הברכה ומגרע אותו בפת אז היה ג"כ הדין שאפי' אם משתנה לעילוי כמו הפת עכשיו הי' ג"כ ראוי שהבישול שם בישול ישנה הברכה (עי' לעיל ל"ז א') ולכן מוכח שבפת אין בישול משנה הברכה לשהכל] לברך שהכל] דאם היה הבישול מגרע אפי' אם היה על ידי בישול משתנה לעילוי' כיון דהשם בישול מגרע היה מברכין שהכל אלא ע"כ דאין הבישול מגרע דהיינו השם בישול

תוס' בד"ה משכחת לה בתומי וכרתי סוף הדיבור ואגוז המטוגן בדבש מברך בורא פרי העץ וקשה דהא בתומי וכרתי פסקי התוס' בעצמם דמברך שהכל וא"ל דהכא האגוז נשתבח בבישול זה הא בתומי וכרתי נמי הבישול משביחן ואפפ"כ מברך שהכל כיון דמחמת הבשר נשתבחו א"כ ה"נ האגוז נשתבח ע"י דבש וליברוך שהכל [ועי' מג"א סי' ר"ה סק"ה] ותי' דלא דמי לתומי וכרתי דהכא האגוז הוא העיקר ומה שנותנין הדבש הוא בשביל האגוז אבל התומי והכרתי אינן עיקרין אלא שנותנין תומי וכרתי בשביל הבסר להשביחו וממילא נשתבח התומי והכרתי לכך חברך שהכל וכן עולה קושית הגמ' אלא בתחלה בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה דלכאורה קשה מאי פריך היכי משכחת לה הלא יש כמה דברים דאחר הבישול מיגרע גרע ומהיכי תיתי לא משכחת לה אלא הכי פריך כיון שנגרע ע"י בישול מי הוא שיעשה כן שיבשל אותו הדבר שיגרע ע"י בישולו וא"ל דמשכחת לה שע"י דבש או דבר אחר ישביח א"כ לא נשתנה ברכתו כמו אגוז המטוגן בדבש שהוא עיקר ומתרץ משכחת בתומי וכרתי שע"י בישול מגרע דהיינו כשיבשל אותו לחוד הוא מגרע ואף אם משביח השתא ע"י בשר מ"מ אינו עיקר אלא שבא להשבית הבשר וזה ממילא ישביח (בספר שנות אליהו כתב שאינו משביח כלל אף ע"י בישול עם בשר והעיקר נראה כמו שכתב כאן והכי מוכח מלשון התוס' שכתבו דאגוז עיקר משמע דהיכי דאינו עיקר אף שמשביח בבישולו עם דבר אחר ברכתו שהכל וכן כתב הרמ"א בסי' ר"ה סעיף א') לכך אין מברכין אלא שהכל והשתא שפיר משכחת בתומי וכרתי שמשביח ע"י בישול עם דבר אחר ואפ"ה מברך שהכל והוי יודע שכל פרי האילן הבישול מגרע חוץ מזה שמביא בתוס' שזה לבד הבישול משביח ולענין הלכה יש בזה מחלוקת הפוסקים לדעת התוספות בשלקות שנשתנה לגריעותא מברך שהכל דהם מפרשין דרב חסדא שמע דין זה בתחלה מהראשונים ואח"כ כששמע פלוגתא זו דרב ור"י רצה להכריע ביניהם כפי שמועתו וא"כ אף לאחר שנדחו דברי עולא וא"כ אין אנו צריכים להכרעה זו מ"מ הדין של ר"ח אמת כי לא עשה הסברא מעצמו דנאמר כיון דבטלה הפלוגתא בטלה ההכרעה אבל הרי"ף פסק דמברך בורא פרי האדמה אף שנשתנו לגריעותא שמפרש דרב חסדא לא שמע דין זה מתחלה אלא כשראה מחלוקת דרב ור"י עשה הכרעה ביניהם מעצמו וכיון שנדחו דברי עולא (שהרי אמרו קבע עולא לשבשתיה כו' מה ענין כו'] ממילא בטלה ההכרעה

לכך פסקינן דאפילו שנשתנו לגריעותא ע"י הבישול אלא שהבשר משביחן אפ"ה מברכין בורא פרי האדמה

קבע עולא עי' פירש"י ורבינו אמר שקבע בבבלי פי' בגמ' הבבלית] לשבשתי' דהיינו שקבע בגמ' כדאמרינן בכמה דוכתא לשון קביעות בגמ'

דף ל"ט ע"א ששמנו אגור בתוכו פי' פרש"י ובירושלמי פי' דידוע דכל פירות שבעולם אם יורדים עליהם גשמים פולט שמנו מתוכו וראיה לזה דאם יטעום המשקה הטופח שעליה יהיה בו טעם הפרי אבל זית אינו פולט וזה שאמר אגור דהיינו קבוץ