אמרי נועם (הגר"א) סא

ובלבד שלא יהיה מחמשת המינים (פי' ביאורו סי' ר"ב ס"ק ס"ז ופי' שם בט"ז ס"ק ד' ובמ"א ס"ק י"ח)

תוס' ד"ה האי דובשא דתמרי וכו' ועוד בשתיה אומר שהכל וזה הטעם הוא העיקר וכן כתבו התוס' לקמן בד"ה והא תנן כל האוכלים כו' וחזרו שם התוס' מטעם הראשון שכתבו כאן דהכא לא הוי ממש שעורין משום דקשה ממה שאמרו בשתיתא רכה דמברכין שהכל הא הוי בעין אלא ודאי שאינו תלוי בבעין כלל אלא עיקר הטעם הוא משום שהוא לשתיה (ועי' ביאורו סי' ר"ח ס"ק י"ז) א"ה יתכן שתוס' לא חזרו רק ס"ל שני הטעמים אמת הן מחמת שאיני ממש שעורים רק טעם בעלמא משום זה לבד מועיל וגם טעם בשתיה אומר שהכל. ולקמן גבי שתיתא דלא שייך טעם ראשון דשתיתא רכה הוה עדיין ממשות ולכן כתבו טעם השני. ונראה שכן ג"כ כונתו בכאן]

לישנא אחרינא גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא הוי (ונ"מ בין הלשונות דללשון א' מותר לכוין אף משום רפואה אבל ללישנא בתרא דוקא רפואה ממילא הוי אבל לכוין אסור) אבל לכוין אסור אבל קשה דהא במתניתין תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכו' משמע אפי' הוא מכוין ג"כ מותר [ולכאורה יש לתרץ דשתיתא שנעשה לרפואה חמור ואסור כשמכוין ג"כ לרפואה ורק התוס' דייקי מלשון כל דגם כשנעשה לרפואה מותר ומכל מקום י"ל דבזה פליגי הלשונות דלשון שני לא דייק כל על זה]

וצריכא דרב וכו' פי' דליכא למימר דאתי לאשמועינן דאינו מברך בורא מיני מזונות דהוא מילתא דפשיטא דבשתיה אומר שהכל כמו שכתב התוס' גם אין לומר דאשמועינן דלא נימא דא"צ לברך כלל גם זה הוא מילתא דפשיטא דהא חזינן שמותר לשתות בשבת ע"כ הוי אוכל וכיון דהוי אוכל ע"כ צריך לברך עליו דלא גרע ממלח וזמית ומשני דה"א דאין צריך לברך כלל משום שסתמא אינו אלא לרפואה ומה שמותר בשבת היינו משום דבשבת מוכרח לכוין גם] לאכילה משום שבת לכך מותר אבל הכא מי מכריחו לכוין לאכילה וה"א דלא מברכינן עליה כלל קא משמע לן דמברכינן עליה שהכל

רש"י בד"ה ור' נחמיה סבר דמפיק משמע כו' והמוציא לך מים כו' וקשה האיך יתרץ רש"י כמה פסוקים דכתוב המוציא דהתם ודאי משמע לשעבר (כגון ולא תחללו את שם קדשי וכו' המוציא אתכם מארץ מצרים וכו' שבפ' אמור וכן בפ' עקב ורם לבבך וכו' המוציאך מארץ מצרים וכו' וכן בפ' ראה והנביא ההוא או חולם החלום וכו' המוציא אתכם כו') אלא התירוץ הנכון דמוציא יותר טוב לומר דהוא ודאי לשעבר אבל בהמוציא אע"פ שבכל מקום היא לשעבר אך כיון דאשכחן בחד מקום להבא לכך אין לומר אותו (ובזה יתיישב תמיהת הג' ר' עקיבא אייגר בגיליון הש"ס)

שם ע"ב תוס' ד"ה והלכתא המוציא ובירושלמי מפרש טעמא כו' קשה כיון שהגמ' פסק כרבנן למה צריך ליתן טעם אחר וי"ל משים דמקשה בירושלמי על דעתיה דרבי נחמיה בורא ועל דעתיה דרבנן הבורא מיבעי למימר ר"ל הבורא פרי האדמה או פרי העץ או פרי הגפן ותירץ כדי שלא לערבב האותיות דבאמת יותר טוב לומר בכל מקום בורא ומה דפסקינן כרבנן בהמוציא היינו משום שלא לערבב האותיות [פי' בירושלמי אמר שם הטעם דפסקינן המוציא (אע"ג דמוציא כו"ע מודי) משום דשלא לערבב האותיות אבל התנאים עצמם אמרו בירושלמי שם דפליגי גם בבורא פרי הגפן אם הבורא ע"ש רק אנן דפסקינן בהמוציא ולא בבורא משום דהטעם שלא לערבב האותיות ע"ש בירושלמי]: בא"ד ויש במקרא זה יו"ד תיבות ע"כ יש לבצוע בב' ידיו בעשר אצבעותיו ובירושלמי איתא כנגד יו"ד דברים שצריך קודם שבא להיות פת דהיינו לקט שכחה ופאה ביכורים תרומה ותרומת מעשר מפשר ראשון ומעשר שני חלה צדקה וכולן מרומזים בפסוק אחד והובא במס' מעשר שני פ"ה (ע"ש משנה י"ב בשנות אליהו וביאורו סי' קס"ז ס"ק ט"ז) בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי נתתי ללוי זה מעשר ראשון וגם זו תרומה ותרומת מעשר לגר וליתום ולאלמנה זה לקט שכחה ופאה מן הבית זו חלה עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושימחתי בו אלא שחשיב נטע רבעי ואנן חשבינן ביכורים תחת נ"ר דמתניתין אתא כר"ש שר"ש מתיר ביכורים לאונן דהוי כתרומה (פסחים ל"ו) אבל רבנן חשבי ביכורים משום דלא