אמרי נועם (הגר"א) נה

העולם אומר בורא פרי האדמה דהפרי גדל מאדמה מיוחדת ואין שייך לומר בה ארץ שהוא שם הכולל ועל הפת אומר מן הארץ דקאי על ארץ ישראל מפני שעיקר ז' המינין הגדלים כאן הן יונקים מא"י פי' בענין הרוחניות הברכה בא עבור ארץ ישראל ואגב מתברך גם חו"ל] דהא בחו"ל נמי יש ז' המינין וקרא משבח ארץ ישראל בשבעת המינין אלא מפני ששבעת המינין יונקים מארץ ישראל וארץ ישראל נשתבחה בלחם כמ"ש ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (פ' עקב) וכמ"ש גבי שלמה שהיה משלח לחירם חטים כו' (מלכים א' ה' כ"ה) ועל כן אנו אומרים ותן טל ומטר בימות הגשמים שאם לא יהיה לחם ח"ו בארץ ישראל לא יהיה בכל העולם כמו שאמרו גבירה לוקה כו' (תענית כ"א) והשפעה הולך מארץ ישראל לכל העולם כלו לכך אומרים בברכת הפת מן הארץ שקאי על ארץ ישראל ומזכירין שבח של ארץ ישראל וכמ"ש לעיל שארץ ישראל נקרא ארץ סתם (וע"ע בשנות אליהו)

ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים פי' כי יש בפירות הארץ שני מינים דשאים וזרעים ודשאים היינו ירקות כמ"ש על הירקות הוא אומר וכו' ר"י אומר בורא מיני דשאים. וזרעים היינו חטים כמו שכתב (לקמן ל"ז) הכוסס את החיטה וכו' בורא מיני זרעים וז"ש תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע פי' תדשא היינו עיבור הארץ שיהיה בכחה תמיד ליתן פריה ופי' דשא היינו ירקות שעיקרן לאכילה קיימי רק הזרע הגדל בהן קיימי לזריעה ואח"כ אמר עשב מזריע זרע דהיינו זרעים שבתחלה אין בו רק השבלין ואחר כך גדל בשבלין הזרע לאכילה נמי קיימי אלא לכך קאמר בקרא מזריע זרע להודיע מה שהוא נוסף על הירק שהירק לא קיימא אלא לאכילה וזה קיימי נמי לזריעה

מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך לכאורה קשה מה הוסיף לנו התנא בדברי ר"ע על מה שכתב ברישא [פי' דאין לומר דר"ע אשמועינן ללמוד מכאן על כל הדברים שצריך ברכה דהא מסיק לקמן שאין ללמוד מכרם לשאר דברים. ואם נתרץ משום דהוה רק אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' ד"ה אלא ולכן כיון דאשכחן ברכה בדבר אחד לכן סמכו על זה גם על יתר הדברים וז"ש ר"ע מכאן כו' דזה אין לתרץ שהרי לפי זה די לנו מה דאשכחן מפורש ברכת המזון וכל זה מתרץ משום דמשם לא ידעינן לטעימא ולא נוכל לעשות אסמכתא רק מכאן שאסור לטעום] וי"ל משום דקשה ליה למה צריך לדרוש מפסוק זה על ברכה הא אמרינן ק"ו לקמן כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכ"ש לכך הביא דעת ר"ע שאסור לאדם שיטעום כלום דאי מקל וחומר ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו שכשהוא שבט אינו מברך אלא בכזית כך בתחלה אין צריך לברך אלא על כזית לכך למדין מפסוק זה שאסור שיטעום כלום דהיינו אפי' פחות מכזית (וכ"כ הצל"ח): תוס' בד"ה למאן דתני כרם רבעי כו' הנה בדין רבעי יש ג' שיטות דעת התוס' דאין נוהג בחו"ל אלא בכרם לבד דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ודעת ר' יונה כאן דחו"ל נוהג אפי' בנטע רבעי ולא אמרינן כל המקיל בארץ כו' אלא בצלף דלקמן דהיכי דאיתמר איתמר והביא ראיה ממ"ש וקידושין ל"ט) חזו דהוי זרעי שערי ביני גופנא א"ל לשמתיה מר א"ל לא צהריתו הא קי"ל כר' יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' ולא אמר כל המיקיל וכו' ש"מ דלא אמרינן בכל מקום אלא היכי דאיתמר ודעת הרמב"ם דבחו"ל אין נוהג אפי' בכרם ורבינו הקשה על דברי ר' יונה ממה שאמר (שבת קל"ט) שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא מאי כו' ולשלח להו כר"ט כו' פי' דאינו כלאים בכרם דכל המיקיל כו' אלמא אמרינן בכל מקום כל המיקיל כו' ומה שהקשה ר' יונה מגמ' דקדושין הנ"ל י"ל משום דכל המיקיל כו' אינו סברא פשוטה כ"כ דמכח זה נפסוק הלכה כיחיד לכך קאמר להו דעדיפא מינה שאין אנו צריכין להקל מספק בחו"ל שהרי קי"ל כר' יאשיה דהלכה רווחת כתלתא סבי כמ"ש לעיל כ"ב (ועי' ביו"ד סי' רצ"ד ס"ק כ"ח בביאורו מה שכתב על קושית ר' יונה באופן אחר כמ"ש התוס' שבת שם סד"ה ולישלח כו' וכן דחה שם דברי הרמב"ם ז"ל): אלא דיליף לה מז' המינין הגמ' דחיק בזה לשנייא אליבא דר"ג דסבר דמברך על ז' מינין ג' ברכות כמ"ש לקמן ל"ז

תוס' ד"ה אלא סברא הוא וקרא כו' אסמכתא כו' וקשה דא"כ עיקר תירוצא חסר מן הספר דהול"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא (וברכות דרבנן] ולמה ליה למימר סברא הוא וי"ל דהגמ' הקשה מתחלה מנא ה"מ כלומר אהיכא קאי מ"ש כיצד