אמרי נועם (הגר"א) נב

יכול להישיעם אמר לו הקב"ה הרי כבר הושעתי להם והאיך יאמרו כן אמר לו משה אעפ"כ יאמרו שלפעמים הוא ולא נתחזק היכולת אליו כמו שם המקרה שהוא אינו בתמידית וגם איננו חזק כ"כ וכנגד ל"א מלכים לא יכול

שם ע"ב דרך ארץ פי' מדות טובות: ואמץ במעשים טובים ומ"ש שם לשמור לעשות פי' לשמור זה מצות ל"ת ולעשות זה מצות עשה [וכמ"ש עירובין צ"ו כל מקום שנא' השמר הוא ל"ת]

דף ל"ג ע"א מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות כו' באותה שעה אמרו כו' ורש"י הביא על זה המעשה מ"ש בירושלמי שברא הקב"ה מעין תחת עקיבו וקשה מאי בעי רש"י בזה וי"ל דקשה לרש"י אמאי קתני ונשכו ומת אותו ערוד האי ונשכו הוא מיותר ועל זה הביא הירושלמי שעיקר מיתת הערוד היה מחמת שנשכו לר"ח ועשה הקב"ה נס להחיות את ר"ח וברא מעיין תחת עקיבו ומחמת זה מת הערוד אבל בלא הנשיכה לא היה מת כי לא עשה הקב"ה נס להמית את הערוד אלא להחיות את ר"ח. אבל יש לדקדק אמאי באותו שעה אמרו אוי לאדם שפגע בערוד ולא קודם לכן. ונראה שבאותו שעה דוקא אמרו משום שכשהחיה מזקת הוא מפני ב' דברים א' שכך נגזר על האדם כמ"ש קהלת יו"ד פסוק י"א ואמרו במדרש שם אין הנחש נושך אא"כ נלחש לו מלמעלה] אם ישך הנחש בלא לחש. הב' כשהוא משולחת (עי' תענית כ"ב) והחילוק הוא אם נגזר על האדם אז אינו אלא למי שנגזר עליו מחמת החטא אבל כשהוא משולחת אז אינה מבחנת בין טוב לרע (כמ"ש ב"ק דף ס' ע"א כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחן בין צדיק כו' אם אינו צדיק גמור ע"ש] ובמי שפוגעת הוא מזקת ע"כ מקודם שנשך את ר"ח לא היה יכולין לומר אוי לאדם שפגע כו' כי גם בלא פגיעה מוכרח הוא לינזק כיון שכך נגזר עליו אבל ממה שנשך לר"ח מוכח דודאי משולחת הוא וא"כ אוי לאדם שפגע כו' ומה שאמר ר"ח אין הנחש ממית כו' היינו מצד ענוותנותו אמר כן שלא רצה לומר שאי אפשר להיות נגזר עליו [כונתו שעדיין היה אפשר לומר שנגזר על ר' חנינא בן דוסא הנשיכה לבד היינו שיהיה לו רק צער הנשיכה לבד ובלא מיתה ואם כן עדיין אינו ראיה שהערוד משולח היה. ורק הם אמרו באותו שעה אוי לו לאדם כו' שמוכרח לומר שהוא משולח חמה שנשך לרחב"ד שבודאי על רחב"ד הצדיק גמור בודאי לא היה נגזר אפי' הנשיכה לבד וע"כ משולח הוא ולכן אמרו אוי לו לאדם כו' כנ"ל. ורק רחב"ד מחמת ענוותנותו לא אמר שלא יתכן שיהיה נגזר עליו הנשיכה לבד רק יתכן כן שנגזר עליו הנשיכה לבד וא"כ אינו ראיה שהוא משולח ולכן אמר שאין הערוד ממית אלא החטא ממית ורק הוא נתחייב רק צער הנשיכה ולא נתחייב מיתה שאין לו חטא משפט מות לכן לא מת רחב"ד רק נשכיה לבד. וע"ע ביאורו על אגדת ברכות בכאן]

אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו ינוחו לו ברכות על ראשו. וה"פ המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שמבדיל על הכום משום דלמא פשע ושכח להבדיל על הכוס ואם הבדיל בזו כו' ר"ל על הכוס ולא הבדיל בזו היינו בתפלה ינוחו לו ברכות משום דעל הכוס יותר טוב מבתפלה אלא לכתחלה אין רשאי לעשות כן דלמא פשע ולא יעשה על הכוס (נראה דר"ל שאם הקדים להבדיל על הכוס קודם שיבדיל בתפלה ינוחו לו ברכות על ראשו)

טעה בזו ובזו פי' הרא"ש דמיירי שטעם ע"ש ואין הלשון טעה משמע כפירושו אלא דה"פ שטעה בזו ובזו ולא נזכר עד למחר לכך מבעי ליה אי צריך לחזור ולהתפלל בשביל הבדלה ששכח אע"ג דמבדל על הכוס י"ל ה"מ דמועיל על הכוס היכי דמבדיל מיד לערב כי היכי דלפי' הרא"ש צ"ל אף ע"ג דטעם מבדיל אפ"ה כיון שמכח גם בתפלה צריך לחזור ולהתפלל ה"ה הכא אע"ג דיכול להבדיל גם למחר (עי' או"ח סי' רצ"ו סעיף ו') מ"מ כיון ששכח בתפלה עד למחר אין יוצא בכוס

שם ע"ב הלכה מכלל דפליגי כו' רש"י פי' דר' זירא מקשה הכי אבל אין זה נכון. דא"כ מ"ש לקמן א"ל לאו הלכה אתמר אלא מטין אתמר אכתי תקשי מטין מכלל דפליגי אלא טעות סופר כאן. אמר ליה אין נמחק וה"פ דר' חייא אמר לר' זירא ודאי דאמריתו וא"ל לאו הלכה אתמר אלא מטין והסתמא דגמ' פריך מיד על דברי ר' חייא הלכה מכלל דפליגי וכו' [וכן בהגהותיו על הש"ס מחק ג' תיבות אלו א"ל