אמרי נועם (הגר"א) מט

מקדשין את החורש בלילה מאי נ"מ בין חודש מלא לחודש חסר והשתא תו ליכא לאקשוייא אמאי נקט דוקא ערבית הא אפי' בשחרית ובמנחה כ"ז שלא באו עדים יש להסתפק שמא לא יבואו עדים עד למחר די"ל דנקט מילתא דפסיקא דבערבית לעולם יש להסתפק אבל בשחרית ובמנחה פעמים שבאו עדים קודם התפלה ואז היה צריך לחזור לכך לא רצה למינקט שחרית ומנחה

פרק ה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. הוא היפוך מקלות ראש

ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק אתי לאשמועינן ב' דברים המלך שואל כו' היינו שלא יפסיק אפי' בדיבור ונחש כרוך היינו שלא יפסיק ע"י הילוך דמה יועיל דיבור לגבי נחש ודלא כרמ"א (בסימן ק"ד סעיף ג' יע"ש בביאור הגר"א סק"ד וסק"ה ועי' בט"ז ועי' שו"ע תרכ"ד סעיף ד' ברמ"א ובט"ז סי' ח' ס"ק י"א). שכתב דהליכה לא הוי הפסק והוא מדברי ר' יונה שכתב דלא מצינו דהליכה הוי הפסק והוא תמוה דכאן מוכח הוא להדיא ההיפוך

לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא וכו' וקודש פירוש שילבש בגדים נאים של קודש וכמו שכתב (שבת קי"ד ע"א) בגדים שבישל בהן הקדירה לרבו אל ימזוג וכו'

עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וכו' כתבו התוס' ופשוטו של מקרא כו' צריך להבין מאי בעי התוס' בזה וי"ל דהכי קשה דמביא הפסוק דעבדו את ה' ביראה וכו' להורות על הכנעה ואח"כ פריך מאי וגילו ברעדה מאי שייכות הקושיא לדרש הזה דדרש בגמ' וי"ל משום דע"פ פשוט לא היה קשה מאי וגילו ברעדה דה"פ עבדו את ה' ביראה פי' מחמת יראת העונש ומחמת זה כשתבוא יום רעדה תגילו וז"ש וגילו ברעדה פי' ביום רעדה אבל עתה דדרשינן עבדו כו' שהעבודה תהיה ביראה ע"כ וגילו וגו' נמי פירושו שהגילה יהיה ברעדה פריך שפיר מאי וגילו ברעדה ומשני דבאמת ה"פ במקום גילה שם תהא רעדה וזהו שכתבו התוס' ופשוטו של מקרא שכיונו לתרץ בזה שיהיה הקושיא של הגמ' דוקא השתא ולא כפי פשוטו ומה שכתבו ובירושלמי הוא דבר בפ"ע

דף ל"א ע"א וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן וכו' פי' שיש לנו לדאוג על שני מיתות אחת בעוה"ז והשני לעוה"ב דהיינו מיתת הנפש לכך אמרו תרי זימנא ונענו ע"ז ג"כ הי תורה שתהיה מגינה בעוה"ב מאותה מיתה והי מצוה שאין לנו מצות שיגינו אפי' מאותה מיתה של עוה"ז כי המצוה מגינה לפי שעה כמ"ש בסוטה (דף כ' ע"א ודף כ"א ע"א): אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז כו' פי' בעוה"ז אף בזמן הבית אסור כמו שמוכח מהפסוק דמייתי על זה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם א לה כו'. וה"פ הפסוק כי העני ודאי יש לו שמחה גדולה בטוב שתהיה לו אף בדבר מועט אבל לעתיד לבא תהיה כ"כ גדולה לישראל עד שאף האומות יאמרו אלו הגדיל ה' לעשות עמנו היינו גם כן שמחים אף שהאומות היה להם רוב גדולה גם קודם לכן אעפ"כ יקנאו לישראל מחמת שגדולתם תהיה הרבה מאד וזה לא היה עדיין אף בזמן הבית כי לא היה להם רב טוב כל כך

ומכניסה במוץ שלה כו' פירש"י שבין לאדם ובין לבהמה צריך תרוייהו מירוח לראות פני הבית לכך מכנים במוץ שלה דהיינו קודם מירוח ולאחר ראית פני הבית ממרח נמצא שלא נתחייב במעשר בראית פני הבית והקשה רבינו דמאי הערמה איכא שמכנים לבהמתו ומאכיל לבהמתו ע"כ אמר רבינו דודאי לבהמתו לא צריך ראית פני הבית אלא במירוח לחוד מתחייב במעשר וזה היא ההערמה שבודאי האדם לא יאכל במוץ ולמה מכניסה במוץ ע"כ ודאי כדי לפוטרה מן המעשר אך שלא יהיה ניכר שרוצה לפוטרה מן המעשר אומר שהוא מכניס לפני בהמתו שדרך הבהמה לאכול במוץ ואח"כ ממרח ואוכל הוא בעצמו אבל לפני בהמתו אסור ליתן לאחר מירוח (עי' שנות אליהו פאה פ"א מ"ו)

שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין זה קאי אתפלה (על אין עומדין להתפלל כו')

וכן תני מרי כו' קאי על לא יפטור אדם מחבירו לא מתוך כו' (כוונתו שכן מצינו כו' קאי על הקודם אין עומדין להתפלל כו' ולא על הסיפא וכן