אמרי נועם (הגר"א) מו

ממוצאי שבתות וי"ט עיין בתוס' שהרגישו בזה (עי' ביאורו סי' ק"י ס"ק א')

ונכלליה מכלל המבדיל כו' קשיא כו' זהו כלל שבכל מקום שאמרו בגמ' קשיא יש לו תירוץ (רק שהוא תירוץ דחוק לכן אמרו בגמ' קשיא וכ"כ רש"י סנהדרין ע"ב ע"א ד"ה קשיא ועי' רשב"ם ב"ב נ"ב ע"ב ד"ה קשיא כו' ופסק כו'] (ועי' לעיל כ"ו ב' מש"ש)

וכאן י"ל לפי שבהביננו כל ענין ממנו הוא ברכה בפ"ע ואם היו כוללין המבדיל אז יהיו טועים לומר שהיא ברכה שלמה בפ"ע ואנן פסקינן דכולל בחונן הדעת

אמר רב דימי בר אביי כל השנה מתפלל הביננו חוץ מימות הגשמים כו' יש אומרים שרב ביבי פליג על ר"נ דסבר חוץ ממוצאי שבת ור"ב סבר דאף במוצאי שבת יכול להתפלל חוץ מימות הגשמים וי"א דלא פליג עליה דר"נ אלא אוסופי הוא דקמופיף עליו והכריע רבינו כדעת האומרים שחולק עליה דר"נ מדפריך לקמן אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי כו' ואי אמרינן דפליג עליה דר"נ וסבר דבמוצאי שבת יכול לומר הביננו פריך שפיר דהך טעמא דאתי לאטרודי שייך נמי במוצאי שבתות אבל אי אמרינן דלא פליג עלי' דאביי א"כ מאי פריך א"ה דע"כ פירושו למה נשאר שם בקושיא הוי ליה לתרץ דאתי לאטרודי זה אין סברא שיקשה למה לא תירץ לו על הקושיא כיון שעכ"פ הדין אמת אין לנו נ"מ אם נשאר בקושיא ומה גם כי כל קושיא יש לו תירוץ וכנ"ל

אלא לא קשיא אידי ואידי ביחיד והא דאדכר מקמי שומע תפלה פי' אבל בציבור לעולם אינו חוזר אפי' אדכר אחר שומע תפלה דאל"כ הו"ל למימר סתם הא דאידכר מקמי שומע תפלה כו' ומדקאמר אידי ואידי ביחיד וכו' ש"מ דבציבור לעולם אינו חוזר (ועי' תוס' ד"ה טעה ושו"ע סי' קכ"ד סעיף יו"ד ותוס' ר"ה ל"ד ע"ב ד"ה כך ובתוס' ר"ה שם מבואר דמ"ש כאן בציבור אינו חוזר היינו כששומע מן הש"ץ כל התפלה ע"ש וע"ע באור הגר"א סי' קכ"ד ס"ק כ')

יש מי שכתב דלא מהני מה ששומע מש"ץ לענין חזרה אלא אם טעה מג' ראשונות ואילך אבל בג' ראשונות לא מהני וצריך לחזור לראש וראייתו נ"ל מדקאמר א"ה מפני ששומע מש"ץ מבעי ליה משמע דבלא זה אתי שפיר ולכאורה תמוה הא אפי' הוי קתני מפני ששומע מש"ץ הוי קשיא דלמה קתני דבהזכרת גשמים מחזירין אותו הא יכול לשמוע מש"ץ אלא ע"כ דבג' ראשונות לא. מהני שמיעתו מש"ץ (עי' סי' קכ"ד ס"י ועי' סי' קכ"ו סעיף ד' ובהגר"א סק"ז ובשערי תשובה סי' קי"ד סק"ג)

הא דאדכר מקמי ש"ת כו' עי' בתוס' שאם לא עקר רגליו דחוזר לש"ת ואין צריך לחזור לברכת השנים ומה שפסקו בש"ע שצריך לחזור לברכת השנים ליתא אלא שהרא"ש כתב ולישנא לא משמע הכי כו' ודוחק (עי' ביאורו סי' קי"ז ס"ק י"ב)

שם ע"ב טעה ולא הזכיר ר"ח בעבודה חוזר לעבודה משמע שעומד עדיין בעבודה ואפי' אם כבר הזכיר השם ואפ"ה חוזר לעבודה ש"מ דזה מיקרי חזרה א"כ בדבר שאין מחזירין אותו תיכף כשמסיים הברכה דהיינו השם אינו חוזר ואם יחזור הוי הפסקה עי' ביאורו סי' רצ"ד סק"ו ובתו' רע"ק שם

כתב התוס' ד"ה טעה בשם בה"ג דדוקא יחיד אבל בציבור אין חוזר (וראייתו מדמשני הא והא ביחיד כו' וכנ"ל) ואעפ"י שהוא בקי כו' ואע"ג דאמרינן דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות כו' מיהו צריך לשמוע מש"ץ היטב כו' ע"כ דברי התוס' והוא תמוה דהא מ"ש כשם שמוציא את שאינו בקי כו' זה אינו אלא לר"ג ואנן קי"ל כחכמים דאינו מוציא רק את שאינו בקי (היינו בכל השנה וכמסקנת הגמ' ר"ה ל"ה ע"א ועי' ביאור הגר"א סי' קכ"ד ס"ק כ' וכ"א הרי"ף ורא"ש סי' ר"פ] ולפי מ"ש הרי"ף ספ"ד דר"ה. דאפילו עם שבעיר אם שמעו מש"ץ מתחלה ועד סוף יוצאין בזה לא הוי להו להתוס' למימר דכיון שהתפלל כבר יוצא בתפלת הש"ץ דכיון דשמע מש"ץ מלה במלה יכול לצאת אע"פ שלא התפלל כלל מיהו לפי מ"ש התוס' ר"ה ל"ד ע"ב ד"ה כך כו' דעם שבעיר אין יוצאין אפי' אם שמעו מש"ץ אתי שפיר אך על הרא"ש יש לתמוה שכתב במס' ר"ה כ"פ הרי"ף וכנ"ל וגם הביא דברי התוס' והוא תרתי דסתרי (ע"ש בקרבן נתנאל ס"ק ש' וס"ק ב' ג') [ובקרבן נתנאל שם ס"ק נ"ז נ"ח נ"ט)

אך לפי' הרי"ף צ"ל להיפוך וכצ"ל אף על פי שלדברי חכמים אינו מוציא הבקי היינו דוקא