אמרי נועם (הגר"א) מג

הוא אך קשה על ר"י גופיה אמאי נקיט לשון תברא ולא לשון צערא וי"ל פ"ד מ"ש (משלי כ"ז ט"ו) דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה וה"פ דבדבר אחד גרוע השונא שהוא איש נכרי מאשה רעה דאיש נכרי יכול להיות שיתכוין אף להרוג ח"ו משא"כ אשתו. ואשתו גרוע יותר ואיש אחר דאשתו היא תמיד עמו בבית משא"כ איש אחר שאינו מצוי אצלו תמיד וז"ש דלף כו' כמו דלף הטורד שאינו פושה לאדם רפה גדולה אך החסרון שהוא תמיד אצלו כן מדיני אשה הגריעות הוא שהוא בתמידות וזהו צפר גדול וע"כ בתפלת שחרית שהוא תמיד נקט לשון צער [תוגה צער תמידי כמו בתולותיה נוגות או דלפה נפשי מתוגה שהוא צער תמידי] אבל במוסף שאינו בתמידות נקט לשון תברא [פי' והחטא בעצמו מוסף יותר גדול משחרית דתפילי רחמי נינהו ואינה כ"כ ברכה לבטלה לאחר זמנו משא"כ מוסף שאין לו תשלומין כלל ומפורש הקרבנות בהתפלה ושלא בזמנה הוא ברכה לבטלה ולכן הזכיר בה תברא שהוא יותר קשה מתוגה. ובשחרית הזכיר תוגה לפי שהוא יותר תמידי שיתכן בכל יום וכנ"ל] ועד"ז י"ל מ"ש (משלי כ"ז ג') כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם פי' שחול יש לה מעלה יתירה מאבן שאין לה כובד כ"כ אך החסרון הוא שהניפוח שלה גדול וקשה נטילתו וחסרון האבן שיש לו כובד גדול וכעס אויל כבד משניהם שכסילתו הוא מרובה כמו חול וגם יש לו כובד כאבן וע"כ שקול כנגד שניהם

שם ע"ב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה יש בזה ארבעה שיטות ועי' בשבת (דף ט' ע"ב) שכתוב כל השיטות מפורש

אני נותן הודאה על חלקי פי' על חלקי שחלק לי השי"ת חלק טוב ולא חלק לי כמו ע"ה

אני משכים והן משכימין וכו' פי' מ"ש לעיל י"ז ע"א על מ"ש אצי בריה וחבירי בריה

אני רץ והם רצים פי' השנים של האדם רצים והולכים למיתה אך שנים שלו רצים לחיי עוה"ב וחיי שנותיהם רצים והולכים לבאר שחת

כעסו כעס עולם ואיסורו איסור עולם כו' פי' כעס הוא הגיהנם כמ"ש (צפניה א') יום עברה היום ההוא וגו' [וכמ"ש בבבא בתרא דף יו"ד ובשבת קי"ח) איסורו הוא הגילגולים שמשימין את האדם לפעמים תחת האבן כמ"ש (איוב י"ג כ"ז) ותשם בסד רגלי. ומיתתו זו מיתת הנפש ח"ו וזו נקראת מיתת עולם (ועי' ביאור הגר"א משלי י"א פסוק ד' ונ"א פסוק ט"ז ביאור על כל המאמר)

ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים פי' אף שיוליכני לג"ע איני יודע שמא יוליכני דרך הגיהנם וגם זה הוא ענין רע מאד

תדעו בשעה שהאדם עובר עבירה כו' פי' דקודם עשיית העבירה יכול לפרוש ממנה אף ע"י יראת השי"ת אבל כשהתחיל לעשות העבירה אז אינו מניחה מיראת הש"י רק מיראת האדם מניחה וז"ש ולואי

והכינו כסא לחזקיהו שבא לפי שחזקיהו רבץ תורה בישראל והוא ג"כ רבץ תורה לפיכך בא אליו בשעת פטירתו

ר"א אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים כי בענין התפלה נמצא ב' דברים הא' שהוא מצוה דאורייתא כמ"ש ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה והשני שע"י התפלה יוכל להשיג כל חפצי האדם מה שמבקש בה לכך התפלה נקראת כלה לפי שבה נכללו כל הענינים שיש בכל המצות בכלל יש בתפלה לבדו כי בכל מצוה ומצוה עושה תיקון לאבר א' השייך לאותו מצוה ובכל הרמ"ח מצות עשה מתקן כל הרמ"ח אברים ואם חסר מצוה אחת אז פוגם אבר אחד ובתפלה נכלל בה כל התיקונים השייך לכל האברים וכן תורה כוללת כל המצות והנה יש לדקדק מ"ש (תענית ב' ע"א) ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה משמע שבמקום אחד מפורש תפלה דהשתא אמר זו תפלה שצריכה להיות בכל הלב [כונתו שבכל מקום שכתוב לעבדו פי' לעבוד אותו בהמצות שכבר ציוה ביתר התורה וכאן ולעבדו פי' שהמצוה שציוותי במקום אחר בתורה אני לומר כאן שתהיה המצוה בכל לבבכם ואיזה עבודה ששייך לצוות עליה שתהיה בכל לבבכם זו תפלה אם כן משמע שמפורש במקום אחר מצות חיוב התפלה וא"כ יש לדקדק איפוא כתוב ועל זה מתרץ שבקרא הוא תהלתך כו'] וי"ל ע"פ מ"ש הבה"ג על מ"ש (פ' עקב) הוא תהלתך והוא אלהיך זו מצות עשה ולהבין ענין הכפל לשון הוא ע"ד מ"ש (תהלים) ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתיך אשירה לה' וגו'