אמרי נועם (הגר"א) לח

גבי מגהק ומפהק לא הוי אונם ושפיר הוי מכוער

היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו באפרקסתו וכו' אמר רבינו בשם הירושלמי כאן הלכה ה' ומובא בשו"ע סי' צ"ב סעיף ט' וברא"ש סי' ל"ט) שצריך לשהות כשיעור ד' אמות לאחר שרק קודם שיזכיר השם וכן אם רוצה לרוק אחר הזכרת השם צריך לשהות ד' אמות ועוד איתא בירושלמי מי שמפיח צריך לנקות אותו מקום במים שאי אפשר שיהיו נקי בשעה שמפיח וצריך לזהר בזה כי דבר גדול הוא (וצ"ע לדינא)

לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש וכו' וה"מ ביחיד פי' דביחיד מותר אפילו להגביה קולו בתפלתו הרבה משום דאמרינן בירושלמי דר' יונה הוי מתפלל בקול רם עד שלמדו ממנו בני הבית התפלה (ועי' ביאורו סי' ק"א סוף קטן ו')

כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה וכו' אע"ג דקרא קאי. אגלות בבל מ"מ כיון דהקב"ה אמר בלשון קללה משמע שקאי אכל גליות ולא אגלות בבל לחוד והוא נמי הכי דרש דקאי אכל גליות אלא דאמר דקאי על כלים של בהמ"ק

ומתחיל ממקום שפסק זה הוא מדברי בה"ג ולא מדברי הגמ' וכן משמע בתוס' (ועי' ביאורו סי' ק"ג סק"ב)

בכל מקום מותר להרהר חוץ וכו' פי' בכל מקום אמר רבינו שני פירושים א' שאפילו במקום שלפעמים רוחצים שם או יוצאים שם לפנות כגון בבית מ"מ מותר להרהר (פי' אם כעת הוא שם נקי ובלא כלי ובלא ריח. וגם המקום אינו קבוע לזה כיון שהוא בבית ואין דינו כבית הכסא ועי' שו"ת ח"ס יורה דעה סי' ר"ז] ועוד פי' דקאי על חדר האמצעי של מרחץ וכמ"ש הר"ן בפ' כירה דכיון שמותר לפסוק שם דין בלא נתינת טעם ה"ה שמותר בהרהור חוץ מבית המרחץ ממש שאפילו הרהור אסור

כי דבר ה' בזה כו' אמר רבינו שמהכא מוכיח בירושלמי שחייב כרת (וע"ע בנפש החיים שער ג' פרק פי' דסיפא דקרא הכרת וכו')

דף כ"ה ע"א איתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא וכו' יש בזה ג' דמות התוס' (דף כ"ד ע"ב ד"ה פסק) פסקו כרב חסדא לחומרא והרי"ף פסק כרב הונא ורבינו יונה פסק נמי כהרי"ף אלא שאמר בשם יש מפרשים דוקא שהוא במקום שאפילו אם היה בלא בגדים אינה נראית אך לפירוש ר"י ק"ק הלשון היה ידו מונחת בביה"כ שבידו אי אפשר לומר שהיה במקום שמכוסה אף בלא בגדים (וע"ש ברבינו יונה ועי' בשו"ע סי' ע"ו סעיף ד')

אתמר ריח רע שיש לו עיקר כו' פי' רש"י ריח רע שיש לו עיקר היינו צואה כו' וקשה לפי' למה חילק בברייתא בין ריח רע שיש לו עיקר וצואת אדם לפרי בבא הו"ל למתני כהדדי ועוד מאי טעמא קתני בצואה ואם היה מקום גבוה פשרה טפחים וביש לו עיקר לא קתני ועוד דהתם קתני מלא עיניו והכא לא קתני מלא עיניו ולא לאחריו ד' אמות וי"ל דלכאורה לפי' רש"י עוד קשה דלא הוי ליה למנקט בלשון שיש לו עיקר רק צואה ונקדים עוד פי' הרמב"ם ויתורץ הכל דהרמב"ם פירוש דהפסקה מועיל לצואה ולא לריח רע (עי' שו"ע סי' ע"ט סעיף ב') והשתא שפיר חילק בין צואה לריח רע ובצואה לבד נקט גבוה י"ט לאשמועינן דבריח רע לא מועיל הפסקה ומעיקרא נקט צואה עצמה ואף שאין לו ריח רע כלל לכך נקט שם מלא עיניו שהצואה לפניו ואח"כ נקט ריח רע שיש לו עיקר פי' שהצואה אינה לפניו רק במקום אחר רק הריח מגיע לו לכך לא נקט כלל מלא עיניו שאין לפניו הצואה כלל ונקט רק מרחיק ממקום שכלה הריח ותו לא ולהכי נקט ר"ר לבד ולא עירב בהדי צואה כנ"ל שהפסקה אין מועלת לריח רע וכן מתורץ כל הדיקדוקים וריח רע שאין לו עיקר פי' שאין שם צואה כלל אפי' במקום אחר כגון הפחה צריך להמתין עד שיכלה כן הדין בק"ש אסור אפי' בדחבריה אבל בתורה מותר וה"מ לדחבריה אבל לדידיה אפי' ד"ת אסור עד שיכלה הריח וכפי' רש"י כאן [וע"ע בביאורו סי' ע"ט ס"ק יו"ד]

שם ע"ב והרי לבו וכו' פי' רש"י קס"ד דכל אבר שאין דרכו לראות וכו' פי' רש"י תמוה דבגמ' לא קאמר רק לבו ולמה לי' לרש"י למימר דכל אבר כו' ואמר רבינו דפירש"י זה צ"ל על והרי עקיבו רואה את הפרוה וע"כ פירש"י קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות דהיינו עקיבו ועי' תוס' ד"ה והרי כו' אלא דרבינו שמעי' פסק דלבו ראה הערוה מותר ומיהו שטף וכו' יש