אמרי נועם (הגר"א) לז

לא איתמר בגדו כלל וא"ת דכונת הגמ' שצריך נמי בגדו אלא שלא הוצרך לפרש דא"כ עיקר חסר מן הספר דהא לאפוקי מב"ש לא איצטריך ליה לר' מיאשא לומר הלכה גוללן כמ"ס ואוחזן בימינו וכו' דודאי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אלא ודאי אתי לאפוקי מר"ע דאמר בבגדו ובידו וקמ"ל דבימינו לבד סגי ואין לדחוק ולתרץ דהא דאמר גוללן כמין ספר פירושו שגוללן בבגדו דמדקאמר ובלבד שלא תהיה רצועה יוצא מתחת ידו טפח משמע שאוחזן בידו ולא בבגדו. (עי' ביאורו סי' מ"ג סק"ב)

ובלילה עושה להן כמין כים טפח ומניחן רש"י פי' דמיירי להניח בבית וזה תמוה שאין דומים להדדי ביום לבלילה שביום פירושו כשרוצה לכנוס לבה"כ ובלילה פי' להניח בבית ע"כ נראה לרבינו כפי' הרמב"ם דקאי אבה"כ ובלילה פירושו סמוך לשקיעת החמה עושה להן כיס טפח ומניחן ומוליך עמו לביה"כ עי' ביאורו פי' מ"ג ס"ק י"ג

שם ע"ב עד זמן ברכה פי' עד זמן מים האחרונים שיכול לברך על התפילין אבל לאחר מים אחרונים אסור לברך משום דתיכף לנטילה ברכה

נ"ל כונתו. דמה שאמר פד זמן ברכה פי' ברכת המזון. ורק עד זמן לאו דוקא רגע הברכה רק עד מים אחרונים שקודם ברכת המזון. שהרי אחר מים אחרונים אינו ראוי להפסיק בברכת תפילין ולכן הכונה עד זמן מים אחרונים שקודם ברכה ברכת המזון: היה מקום שגבוה ג' טפחים וכו' ודוקא תחת מראשותיו מפני ג' טפחים אבל תחת מרגלותיו אפילו אין אשתו עמו אסור. (ועי' ביאורו סי' מ' סק"ד)

דף כ"ד ע"א תוס' ד"ה והתני ר' חייא כו' ומ"מ קשה כו'. ונראה לרבינו דלא קשה כלל דהמקשה ידע דתני ר' חייא קאי אברייתא דלעיל דאיתמר ביה לא יניח אדם תפילין תחת מרגלותיו אבל מניחן תחת מראשותיו ועל הברייתא זו מפרש ר' חייא דמניחן בכובע תחת מראשותיו והשתא לא מצינן למימר דמיירי באשתו עמו דהא קתני התם בתר הכי בברייתא ואם היתה אשתו עמו אסור וכיון דאי אפשר לומר דמיירי באשתו עמו א"כ למה לי כובע אלא ע"כ מיירי אפילו כנגד ראשו ומתרץ דמפיק למורסא דכובע לבר פי' דלעולם מיירי שלא כנגד ראשו ומה שכתוב כובע אתא לאשמועינן דאין צריך אלא למפיק מורשא דכובע לבר דהיינו מקום התפילין אבל שאר הכובע מותר להיות תחת מראשותיו ממש

שנים שישנים במטה אחת מהו שזה יחזור פניו כו' פסק הרי"ף כרב יוסף דבאשתו מותר אבל אחר בעינן הפסקת טלית ויש שפוסקים דאפילו אשתו צריך הפסקת טלית משום דהברייתא קשה נמי לר"י ואמרינן תנאי היא לכך פסקינן לחומרא וע"ע ביאורו או"ח סי' ע"ג סק"ג]

והא איכא עגבות וכו' פסק הרמב"ם בעגבות ליכא משום ערוה וגבי אשה יושבת וקוצה חלתה פסק דצריך שיהא פניה טוחות בקרקע וזה תמוה דהא הגמ' מדחי לה ונראה דבאמת עגבות אין בהם משום ערוה והא דצריך פניה טוחות בקרקע היינו משום דבלאו עגבות נמי צריך שיהיה פניה טוחות משום פניה גופיה וכיון שצריך פניה טוחות ממילא ליכא גם עגבות אבל באמת אין לחוש משום עגבות (עי' בנימוקי הגרי"ב חלה פ"ב מ"ג ובתוס' חדשים שם ובשנות אליהו שם ובמג"א סי' ר"ו סק"ה ובביאור הגר"א סי' ע"ד ס"ק ז' וביורה דעה סי' שכ"ח ס"ק ג' וע"ע ביאורו סי' ע"ה ס"ק א' וב' ובב"ח שם)

שוק באשה ערוה. פי' אפילו פחות מטפח ומה שכתב בפירש"י בד"ה ערוה להסתכל כו' משמע שקאי על שוק] טעות נפל ברש"י וצ"ל שער במקום שנדפס שוק. והכי פירושו (דקאמר קול באשה ערוה כו'] ובתר הכי אמר שער באשה ערוה וה"א דערוה דשער הוא כמו קול דאמר קודם לזה (עי' רא"ש מה שכתב על קול כו' ועי' ביאורו סי' ע"ה ס"ק ח') לכך פי' רש"י דערוה דשער היא כמו טפח באשה ערוה להסתכל [וכן באשתו ולק"ש]

שם ע"ב ברש"י ד"ה הרי זה מקטני אמנה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה. צ"ל קודם ומגביה שתי נקודות (כן הגיה ג"כ הב"ח) וקאי על מ"ש בגמ' המגביה שפירושו הרבה ומשמיע ר"ל שאינו מגביה הרבה

ויש אומרים ניכר שהוא מכוער רש"י גרים האי ניכר שהוא מכוער לעיל גבי מגהק ומפהק וכו' ושפיר גרס משום דגבי מתעטש הוי אונס אבל