אמרי נועם (הגר"א) לד

מברך הברכות כלל אלא דוקא בפה הוא דאינו מברך. אבל בהרהור מברך. ואינו מוציא בשפתיו פי' שהדיבור אסור אפי' בלחש. ור"י אומר בין כך כו' ר"ל אפי' הברכות מוציא בשפתיו. [וע"ע בשנות אליהו] והא דפריך הגמ' ומשני מק"ש דאמר ק"ש וברכת המזון דאורייתא משמע שמתניתין מיירי מק"ש וכן כל הסוגיא ע"ש. זה לא קשה גם כן דבאמת מעיקרא הוי ס"ד דמ"ש במתניתין דמהרהר קאי אק"ש אבל הברכות אפילו בהרהור אסור. ור"י ס"ל דהברכות שוה לק"ש דמותר בהרהור. אבל בתר דאמר בגמ' ומי אית לר"י הרהור אע"כ דר"י מיירי בדיבור. וכיון דמיירי בדיבור צ"ל דתנא דמתניתין נמי קאי אברכות כי היכי דלא להוי פלוגתא רחוקה. והשתא הוי הגמ' באמת כמו הירושלמי. והא דקתני בעל קרי שירד לטבול אם יכול לעלות כו' דלכאורה קשה אמאי לא יקרא קודם הטבילה לפי' הירושלמי ניחא דהא דמתיר כאן היינו דוקא באין לו מים והכא הרי יש לו מים. או משום סמיכת גאולה לתפלה דתפלה צ"ל תיכף לאחר נץ החמה ותפלה ודאי אסור קודם הטבילה. ולפ"ז מ"ש יתכסה במים ויקרא ר"ל שיתפלל ג"כ מיד. ולפ"ז ניחא הא דמקשה לקמן (כ"ה) לימא תנן סתמא דלא כר"י ואח"כ כשמתרץ כר"י וכותיקון מקשה והרי לבו רואה את הערוה דבתחלה לא היה יכול להקשות והרי לבו כו' דאיכא למימר שהלב חוץ למים דזה לא מקרי ראיה. אבל כשמתרץ כר"י וכותיקין שרוצה לסמוך גאולה לתפלה ורוצה לקרות ק"ש להתפלל בעונתו וא"כ צ"ל הא דקתני יתכסה במים ויקרא. ר"ל שיתפלל ג"כ ובתפלה צריך שיכסה לבו וכיון שמכסה גם הלב פריך הרי לבו רואה כו'

דף כ"א ע"א ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא כו' מכאן מוכח דספק דאורייתא חוזר וספק דרבנן אינו חוזר וכן הוא הכלל בכל הש"ס. ואם ספק לו אם עשה מצוה דאורייתא דודאי חוזר ועושה המצוה. יש פוסקים דצריך לחזור גם הברכה ומביאין ראי' מהא דאמרינן בשבת כ"ג ודאי דרבנן בעי ברוכי ספק דרבנן לא בעי ברוכי משמע דדוקא ספק דרבנן לא בעי ברוכי אבל ספק דאורייתא בעי ברוכי אבל אמר רבינו דאדרבה מהתם ראיה דאין צריך לברך דהא קשה מאי פריך הגמ' שם והא יו"ט שני וכו' הא יו"ט שני לא הוי ספק דרבנן. אלא ע"כ צ"ל דהכי פירושו ודאי דרבנן ר"ל דרבנן תיקון ברכה מחמת ודאי בעי ברכה אבל ספק דרבנן פי' דרבנן תקנו הדבר מחמת ספק בין שהוא ספק דאורייתא ובין שהוא ספק דרבנן לא בעי ברוכי והשתא פריך שפיר והא יו"ט שני דספק דרבנן הוא. פי' דרבנן תקנוהו מחמת ספק ובעי ברוכי כו'. אלמא דדבר שבא על ספק אפילו ספק דאורייתא לא בעי ברוכי. (עי' ביאורו סי' ס"ז ס"ק א' וסי' תרפ"ח סק"ט)

ור"י אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכו' הרי"ף כתב דהיינו דוקא יחיד ואדעתא דרשות מותר להתפלל אבל אדעתא דחוב אסור וצבור אפי' אדעתא דרשות נמי אסור (כ"א עי' חידוש) ומ"ש פוסק אפי' באמצע ברכה היינו משום דהתפלל אדעתא דחוב וא"א לעשות עוד רשות דלא יתכן שיהיה חצי תפלה רשות וחצי חיב והא דאמר אם יכול לחדש דבר מיירי בציבור ואדעתא דרשות וטעם של הרי"ף משום שאין הציבור יכולין להקריב נדבה לכך אין יכולין להתפלל נדבה. וזה תמוה דהא כתוב תקריבו את קרבנכם משמע דרבים נמי יכולין להקריב נדבה וזו היא קיץ המזבח ושאר קושיות עי' במפרשים. והשיטה המחוורת היא כשיטת התוספות דמ"ש הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו מיירי בחידוש או בספק התפלל. (עי' ביאורו פ"י ק"ז ס"ק א' וס"ק ו')

שם ע"ב מ"ס יחיד אומר קדושה עי' רש"י יחיד המתפלל עם הצבור ונראה משום דגבי קדושות יוצר שרי ליה ליחיד לומר כשהוא מתפלל עם הצבור אבל בלא צבור אסור ורב הונא סבר דאפילו בקדושה שבתפלה ג"כ הדין כן ומצי יחיד לומר כשהוא מתפלל עם הצבור ומסקנא דקדושה שבתפלה אפילו כשעומד בצבור אסור לומר ביחידות וקדושת יוצר כדקאי קאי דכשהוא מתפלל עם הצבור יכול לומר ביחיד וכשהוא מתפלל ביחיד בלא צבור אסור לומר אלא אומר אומרים קדוש ואומרים ברוך ותו לא [או שיאמר בניגון וטעמים כקורא בתורה ועי' ביאורו סי' נ"ט סק"ה]

והני סמוכין מבעי להו לאידך דריב"ל לכאורה תמוה דריב"ל גופיה היכי מצי יליף מינה לבעל קרי הא מבעי ליה לאידך דריב"ל וי"ל משום