אמרי נועם (הגר"א) ל

על עבדים אינו מוטל רק על השבע קרובים אבל אחר לא. דבשלמא במתניתין איכא למימר מפני שטבי כשר היה והכל חייבין להתאבל עליו. אבל הכא שפחה היתה. וצ"ע [א"ה ועי' רמב"ן בהקדמתו לספר תורת האדם ובלשון הרמב"ם פרק ששי מה' תשובה הלכה א' כקנינו הם כו' ע"ש] (ואפשר שגם היא ה היתה אשה כשירה לפי דעתם)

כן אברכך בחיי זו ק"ש. לפי שהוא חיים של אדם שיש בה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אבריו של אדם [כמ"ש בשו"ע סי' ס"א סעיף ג']. (עי' מדרש רות החדש דף ח' בק"ש יש רמ"ח תיבות וכו' והקורא כתיקונה כל אבר ואבר כו' ומתרפא בו והובא ג"כ בב"י סי' ס"א)

ולא נבוש ולא נכלם. פי' לא נבוש מחמת עצמו ולא נכלם מאחרים וזהו שאמר מאבותינו: חילוץ עצמות שיהיה בריא בגופו ובאבריו

מעזות פנים פי' רש"י שלא יוציאו עלי לעז ממזרות אך בשבת דף ל' לא משמע כן שמצינו שהוציאו עליו לעז ממזרות ואמר רבינו שהפי' דאמרינן עז פנים לגיהנם והיה מתפלל שלא יהיה לו בעצמו עזות שלא יבוא לגיהנם (וצ"ע דהא אמרינן התם אהניא ליה צלותא לרבי כו'). (ויש לתרץ דלפי גירסא שלנו בגמ' דשבת לא אמר רק על בניו של רבי ואהני ליה צלותא דלא לשויה לבניו ממזרים והגירסא דלא לשויה לבניה ממזרי וכמ"ש שם בחידושי אגדות מהרש"א וזה הועיל לו מה שהתפלל. ומעזי פנים פירש"י שלא יזיקוהו והיינו אותו עז פנים שהעיז לומר לו אשתך אשתי ע"ש והועיל לו תפלתו שהצילו ה' מהם ע"ש ושלא יצא עליהם לעז כלל כיון שפקע. ומה שאמר כאן שמצינו שהוציאו על רבי לעז ממזרות. כונתי במקום אחר מצינו ולא במס' שבת שם ולא נרשם מקומו]

דף י"ז ע"א בקרן אורה. פירש"י בזוית אורה. פי' דלא מצינן למימר דקרן היינו זיו [מלשון כי קרן פור פני משה דבר מזהיר] דהאיך שייך לומר אח"כ בקרן חשיכה לכך פרש"י זוית

שאור שבעיסה הם הערב רב שהם גרועים מן אוה"ע שהם מבטלין את ישראל מן המצות [הם הרשעים שבישראל המחטיאים את אחרים] (עי' ס' אבן שלמה סי' קנ"ב)

עפר אני בחיי ק"ו במיתתי. פי' שאפילו המצוה שאנו עושים אין אנו עושים בשלמות משום שאנחנו עפר ואין בכח החומרי לעשות המצוה כראוי. ומ"ש ככלי מלא בושה וכלימה פי' מחמת עבירות. וז"ש כי הוא ידע יצרינו זכור כי עפר אנחנו. פי' כי הוא ידע יצרינו שגורם לנו לחטוא ועוד זכור כי עפר אנחנו. שאפילו המצות שאנו עושין אין אנו עושין בשלמות

אני בריה וחברי וכו' אני משכים והוא משכים. פי' שאני אומר שאני טוב ממנו. וא"ת שאני משכים ר"ל שאני מוכרח להשכים (והוא לא וא"כ לו יותר נקל ועל זה] אומר שגם הוא משכים

ושמא תאחר אני מרבה והוא ממעיט לפי פשוטו קשה שמקודם אמר אני על התורה והוא על שאר מלאכות ואח"כ אמר הכל על התורה וי"ל דה"פ שמא תאמר שמלאכתו טוב ממני שאני מחויב להרבות והוא אינו מחויב להרבות ויכול למעט. לכך אמר שגם אני אינו מחויב להרבות שאפילו אם אמעט אם אכוין לבי לשמים הוא טוב. אלא שאני רוצה להיות לי יותר ויותר וא"כ גם הוא אם היה יודע שיהיה משתכר היה פושה כל היום

תוס' ד"ה ונפשי כעפר לכל תהיה כו'. פי' שיהיה האדם כלא חשיב בעיניו וכעפר ועי"ז יהיה לקיום כמו עפר שאין שולט בו שום כליה

והכל למיתה הם עומדים. פי' תמיד שמיום הלידה הוא הולך למיתה שבכל רגע שחיה הוא יותר קרוב למיתה

לשקוד על דלתי תורתו. פי' שכל תיבה שבתורה הוא כמו דלת שנפתח לכמה חדרי הבית. כגון שכתוב בתורה לעשות סוכה. ובגמ' מפורש כל הפרטי דינים איך לעשות הסוכה ודין ישיבתה וע"כ מה שכתוב בתורה לעשות סוכה הוא דלת ופתח לכל דינים שבגמ' בהלכות סוכה)

ערום ביראה. פי' שיעשה תמיד כנגד יצה"ר ברמאות כמו שהיצה"ר הולך ברמאות כמ"ש והנחש היה ערום

וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ומקשים רש"י ותוס' הא אמרינן לעולם יפסוק אפילו שלא לשמה כו' ומחלקים בין עוסק לכבוד ובין עוסק לקנטור אבל בתוס' פסחים (דף נ' ע"ב) חזרו וכתבו שבשני הדברים נוח לו שלא נברא כי מה חילוק הוא בין העוסק לכבוד ובין העוסק לקנטור ומ"ש לעולם יעסוק וכו' פי' שלא לשם כונה. אלא