אמרי נועם (הגר"א) כט

אלהיכם. ופעם אחד בני ישראל שאחרים מוסיפין

מצננין לו גיהנם כו'. וקשה וכי תעלה על הדעת שהרשע שעובר כל העברות שבעולם ואם נותן ריוח בין הדבקים לא יהיה לו גיהנם. ואמר רבינו דקאי על הצדיק לפי שכל צדיק צריך ג"כ לעבור דרך הגיהנם. אבל זה מצננין לו גיהנם בהליכתו (עי' ספר אבן שלמה סי' קל"ו) [ועי' תיקוני זוהר סוף תיקון ל"ב]

וכי מה ענין שאול אצל רחם. ולכאורה מאי קשה ליה הלא כמה דברים דקא חשיב בפסוק זה (משלי ל') שאינם דומין זה לזה כלל אלא בכלל הם. שלש הנה לא תשבענה וכו'. ונראה לרבינו משום דקחשיב שם ארבע יסודות. שאול זו עפר. ואח"כ חשב באותו פסוק רוח מים אש [ועוצר רחם. ארץ לא שבעה מים. ואש לא אמרה הון] והשתא הכי קפריך למה לא קחשיב ארבע יסודות כסדר וז"ש וכי מה ענין שאול אצל רחם ופי' (דעוצר רחם הוא נגד הרוח [לפי שבאדם הנפש שנקרא רוח] כמ"ש תצא רוחו ישוב לאדמתו וא"כ היה לו לחשוב לעוצר רחם אחר ארץ לא שבעה מים אחר יסוד המים). ועוד שהיה לו להסמיך שאול אצל ארץ לא שבעה שהם שניהם ענין אחד שאול ארץ ולא היה לו להפסיק בעוצר רחם בין שאול לארץ וכ"כ בביאורו לאגדת וז"ש מה ענין שאול אצל כו'] (וע"ע בביאורו על משלי שם על הפסוק הנ"ל)

דף ט"ז ע"א האומנים קורין בראש האילן ובראש הנדבך. בירושלמי תני הכי האומנים והפועלים כו' דהשתא הפועלים קאי על ראש האילן והאומנים קאי על אראש הנדבך

ובעה"ב בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל. פי' בין בתאינה ובין בשאר אילנות. ולא כיש מפרשים דקאי אק"ש (עי' ביאור הגר"א סי' ס"ג ס"ק י"ד)

תוס' ד"ה הא בפרק ראשון לאו דוקא פרק ראשון כו'. וקשה דאין זה דברי רבא כלל אלא דברי הש"ס וכבר הרגיש בזה הרז"ה. אך זה תמוה דכאן משמע דסתם גמ' פסק דפ' ראשונה אינו עוסק במלאכתו. ולעיל פסק רבא דאינו צריך כונה אלא בפסוק ראשון. ותירץ הרי"ף דהא דמצריך כאן לבטל ממלאכתו בפרשה א' משום דלא לישוי' עראי הוא אבל כונה אינו צריך באמת אלא בפסוק ראשון. ותירוצו ג"כ קצת דחוק דהא אמרינן כאן בגמ' בפירוש דטעמא משום כונה הוא כדפריך כאן מברייתא. ונראה דהרי"ף סובר דבאמת רב מרי סבר דטעמא משום כונה. אלא דהגמ' סבר דטעמא לאו משום כונה אלא משום עראי. וראיה להרי"ף מירושלמי דמקשה על מ"ש וכוללן בונה ירושלים בברכת הארץ. יעסוק במלאכה ויברך ותירץ משום דלא לשויה ליה עראי. וכיון דמצינו דאף דברכת המזון דא"צ כונה כ"כ מכל מקום אסור לעשות מלאכה משום עראי כ"ש ק"ש דצריך כונה עכ"פ בפסוק ראשון דאסור לעשות מלאכה. וא"ת א"כ יהא אסור לעשות מלאכה בכל הק"ש מהאי טעמא. ותירץ בירושלמי משום דבפרשה שניה אינו אלא כמחזיר מה שיש בפרשה ראשונה שכל מה שיש בפרשה ראשונה יש בפרשה ב' ולכך אין צריך לבטל בפרשה ב'. אבל התוס' סברי דמלאכה לא הוי עראי אלא דוקא רמיזה [כמ"ש ביומא דף יט] והרז"ה כתב דאפי' רמיזה אינו אסור רק בפסוק ראשון. ודוחק גדול הוא. (עי' ביאורו סי' ס"ג ס"ק י"א י"ב י"ג)

שם ע"ב אסטניס עי' רש"י ויש מפרשים איצטניס לשון צונן. והוצרך לרחוץ בחמין שסתם רחיצה הוא בחמין. דכיון שהוא אדם מעונג אית ליה צער אם לא ירחוץ בחמין וכמ"ש בתוס': רא כל הרוצה ליטול כו'. אלא מי שיודע בעצמו שיכול לכוין. עי' רש"י לקמן י"ז ע"ב)

מאי טעמא דר"ג קא סבר אנינות לילה דרבנן יש בזה ג' שיטות. יש מהגאונים דסברי דכל שבעת הימים הם דאורייתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ועיין ברי"ף. שחולק עליהם וסובר דיום ראשון בלבד הוא דאורייתא. והתוס' סברי דאפילו יום ראשון הוא מדרבנן לענין רחיצה ואינו דאורייתא אלא גבי מפשר. ונ"מ בין פי' הרי"ף לפי' התוס' בי"ט שני. לפי' הרי"ף אתא דאורייתא ודחי דרבנן. אבל לפי' התוס' לא דחי שגם האבילות דיום א' הוא מדרבנן (ועי' ביאור הגר"א או"ח סי' תקמ"ח ס"ק ד' ו' ח' וע"ע יו"ד סי' שצ"ט סעיף י"ג)

נכנסו תלמידיו לנחמו. וקשה על התלמידים למה נכנסו דאפילו אם נאמר דמקבל תנחומין