אמרי נועם (הגר"א) כז

לא קראו אלא פסוק ראשון לבד משום שהיו חולים

אמר רב אחא ב"י ובדלית. מאריך. אמר רבינו שמ"ש בספרים שיכונו בח'. זה אינו אלא כל מה שיש לכוין בח' ובאלף ובכל הששה תיבות שהן כנגד ששה קצוות הכל יש לכוין בדלי"ת. (וכ"כ בביאורי הגר"א סי' ס"א ס"ק ט"ו)

פרקדן לא יקרא ק"ש. כלל העולה אפרקיד והוא פניו למעלה אפי' לישן כן אסור לכל אדם וכ"ש לקרות ק"ש. ובמצלי אסור לקרות ק"ש לכל אדם רק לבעל בשר [מותר לקרות] ולישן מותר לכל אדם. וכשהוא שוכב על צידו ממש מותר לכל אדם לקרות כב"ה דאמרי מטין וקורין

משיב מחמת מאי אלימא מפני הכבוד השתא משאל שאיל כו' חסורי מחסרא וה"ק בפרקים שואל מפני הכבוד ואצ"ל שמשיב. לכאורה קשה דבתחלה מקשה למה צריך למתני ומשיב הא ידעינן מק"ו. ואח"כ מתרץ הכי קתני ואצ"ל שמשיב. וי"ל דהא קשה מאי מקשה משיב מחמת מאי. דלמא לעולם משיב מפני הכבוד ואין להקשות השתא משאל שאיל כו' דלמא הא קמ"ל דאינו משיב אלא מפני הכבוד ולא לכל אדם. ואין לומר פשיטא דא"א לומר כן דמשיב לכל אדם דהא היינו דר"י. י"ל דלא קשה כלל דר"מ אמר הדין קודם ר"י בפ"ע וצריך לידע האיך אמר הדין שלו ולעולם לדיוקא קתני וכנ"ל. אלא די"ל דהכי מקשה א"כ ליתני שואל ומשיב מפני הכבוד. כיון דעיקר בא להשמיענו דאינו משיב אלא מפני הכבוד הו"ל ליתני מפני הכבוד על תיבת ומשיב. אלא ע"כ צ"ל דלא בא לאשמועינן רק היתר ההשבה מפני הכבוד כמו השאלה וע"כ פריך שפיר השתא משאל שאיל כו' ומתרץ שפיר דלעולם אתי לאשמועינן דאינו משיב אלא מפני הכבוד ולא לכל אדם והא דלא קתני שואל ומשיב. דחסורא מתסרא והכי קתני ואין צריך לומר שמשיב ולפי זה לא מצי למיתני קודם מפני הכבוד ואין צריך לומר (בספר שנות אליהו נדפס בטעות והמגיה נדחק שם בביאורו)

הרמב"ם ז"ל פסק דבין כונת המלות ובין לצאת י"ח המצות א"צ אלא בפסוק ראשון. והקשו עליו דהא לא משמע בסוגיא דילן אלא דפי' המלות א"צ לכוין אלא בפסוק ראשון. אבל לצאת ידי ק"ש אין חילוק בין פסוק ראשון לשאר ק"ש. אלא בכל הק"ש צריך לכוין לפי הה"א שבגמ' (י"ג ע"א) דקאמר ש"מ מצות צריכות כונה פי' לצאת. ולפי מאי דדחו שם בגמ' [דיש לומר דמצות א"צ כונה] אפי' פסוק ראשון אין צריך כונה לצאת (עי' ביאור הגר"א סי' ס' ס"ק יו"ד וע"ש ס"ק ז' ח' ומ"א שם ס"ק ד')

יש מי שאומר שמדאורייתא אין חיוב אלא פסוק ראשון לבד. מדאמר כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנו משמע שאין מקפיד אלא על יציאת מצרים. ופסוק ראשון ודאי דאורייתא מדאמר בשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים. אבל י"ל דמזה אין ראיה דבשלמא יציאת מצרים יכול למהדר אהלכה שיש בה מענין יציאת מצרים. אבל ק"ש אינו יכול לתקן אבל באמת כל הק"ש דאורייתא וכן הלכה וכן פסקינן לקמן דף כ"א (וכן פסק בפרי חדש סי' ס"ז ופי' ספר שאגת אריה סי' ב'] (עי' מ"א סי' ס"ג סק"ח [ובסי' סי"ז])

דף י"ד ע"א אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן ההלל כו'. וכלל הדבר כך הוא דבימים שהיחיד גומר בהן דינו כק"ש. באמצע שואל מפני היראה ובפרקים מפני הכבוד. ובימים שאין היחיד גומר בהן אפי' באמצע הפרק פוסק לשאול מפני הכבוד. ובזה קל הוא מימים שהיחיד גומר בהן אבל בין הפרקים אינו פוסק לשאול רק מפני הכבוד אבל לא לכל אדם. וכן משמע מרב בר שבא דלא פסיק ליה ואמרינן משום דלא חשיב והיינו שאינו אלא שלום לכל אדם. וקשה אכתי הו"ל להפסיק בין הפרקים אלא ע"כ דבזה לא קיל מימים שגומרים בהם את ההלל דהיינו שאינו שואל בין הפרקים רק מפני הכבוד (לכאורה יש לדחות ראיה זו. דאפשר דאין הכי נמי דלאחר שגמר הפרק פסק. רק שהגמ' היה רוצה להביא ראיה דאינו פוסק באמצע הפרק מפני הכבוד ודחי לה) [ונראה שהגר"א מפרש הלשון ולא פסיק ליה סתם משמע שלא פסק כלל בהלל אפי' בין הפרקים]

עיין ברי"ף בשבת פרק ב' שהביא שם ימים שהיחיד גומר בהן. ודעת הרי"ף דבחוה"מ דפסח לא מחויב כלל לומר הלל ואם בא לומר יאמר בלא ברכה. ובר"ח ציבור אומרים בברכה ובדילוג ויחיד לא יתחיל ואם התחיל אומר בלא ברכה. ותוס' פסקו דאפי' יחיד אומר בברכה דסברי דמברכין אמנהגא. והרמב"ם פסק דאין מברכין אמנהגא