אמרי נועם (הגר"א) כו

קורא בתורה שלא כסדר הפרשיות. שאף אם היה קורא כסדר נמי לא יצא

תוס' ד"ה היה קורא כו' וא"ת הא בפ"ק מסקינן סדר ברכות אינן מעכבות כו'. ורבינו הגאון אמר דלא קשה כלל דודאי אם קרא ק"ש בלא ברכות יצא יד"ח ק"ש. ולעיל דאמר סדר ברכות אינן מעכבות אבל ברכות מעכבות. ר"ל שאם אמר ברכה זו והשניה לא אמר לא יצא ידי חובת ברכות עד שיאמר ברכה שניה. אלא דסדרן אינן מעכבות שיכול לקרות המאוחרת קודם. והכי נמי אמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. ופי' שלא הפסיד ברכות ואע"ג שאינו יוצא ידי חובת ק"ש אפ"ה הברכות לא הפסיד. שמעינן מהכא שק"ש אינו שייך כלל להברכות והברכות אין שייך כלל לק"ש (עי' ביאור הגר"א סי' ס' ס"ק ד' ה')

בפרקים שואל מפני הכבוד כו'. היינו בין פרשה ראשונה לשניה קרוי בפרקים. כלומר מקום שיכול להתפרק כדתנן קולף עד שמגיע לפרק (פסחים דף פה)

מפני היראה. פירש"י שירא שמא יהרגנו כו' עי' ברא"ש שחולק עליו. וראיה לפי' הרא"ש ממ"ש לקמן י"ד ע"א תנ"ה הקורא את שמע ופגע בו רבו או מי שגדול הימנו. בפרקים שואל מפני הכבוד כו' וקא תני התם נמי מפני היראה. דע"כ משמע דקאי אאביו ורבו שהוא מפני היראה. דאי כפירש"י קשה דהא לא הוזכר כלל בברייתא זו יראה מהריגה דתני אח"כ שואל מפני היראה

ר"י אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. הא דקתני אמת ויציב. יש מי שהוכיח מזה דגם בין אמת לויציב לא יפסיק כמו בין אלהיכם לאמת. ונראה דאין מזה ראיה כלל. דהא דנקט ויציב לאפוקי אמת ואמונה דערבית שמותר להפסיק בין אלהיכם לאמת. דמה שאנו אומרים ויאמר בלילה אינו מצד החיוב. אלא מכיון דמתחילין גומרין (כמ"ש לקמן בגמ' דף י"ד ע"ב) ולכך מותר להפסיק (עי' ביאורי הגר"א סי' ס"ו ס"ק י"ג)

הרא"ש פסק דבין אמת ויציב חמור מבאמצע הפרק. מדאמרינן בגמ' טעמא דר"י משום דכתיב וה' אלהים אמת משמע שאין להפסיק כלל אפי' מפני הוראה. ורבינו אמר שאין זו הוכחה דהא בק"ש גופא ג"כ פוסק אפי' באמצע פסוק ולמה יהיה פסוק וה' אלהים אמת תמור מק"ש. ע"כ מותר להפסיק בו מפני היראה כמו בק"ש באמצע הפרק (וכ"כ בביאורי הגר"א סי' ס"ו ס"ק י"ד)

למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע. המתניתין באה להשמיענו ההנהגה שאדם צריך לנהוג כשקם ממיטתו. בתחלה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים ואח"כ עול מצות. ובעול מצות גופא בתחלה יקדים ת"ת ועל זה אמרו והיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה. ואח"כ שאר מצות [פי' ולמדנו מזה שבבוא לפניו שני מצות יקדים החשובה יותר וכן יקדים ת"ת למצות דשכר ת"ת גדול משאר מצות כמ"ש ביורה דעה סי' רמ"ו סעיף י"ח. וכן בשאר מצות דוגמתם]

תוס' ד"ה בקורא להגיה כו' תימא אכתי הא קא קרי. לפי מ"ש התוס' לעיל י"ב סד"ה לא לאתויי נהמא דאם מתכוין לדבר אחר גרוע יותר מאם לא נתכוין כלל לפי זה לא קשיא כלל דהכא מתכוין להגיה

שם ע"ב תוס' ד"ה עד על לבבך בעמידה לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך וכו'. עוד כתבו בשם תנחומא דאין צריך לעמוד רק בפסוק ראשון וכן פסק הרי"ף דכי היכי דדחו דברי רבא את דברי ר' יוחנן כך דחו דברי ר' נתן. פי' משום דדברי ר"י ודאי דחינן משום שרבא אמר לעיל דהלכה כר"מ דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון ור' יוחנן סבר לעיל בכל הפרשה כולה צריכה כונה ומסתמא טעמא דר"י הכא ג"כ משום כונה. וכן אמר בגמ' ואזדא ר"י לטעמיה לכך דחינן דברי ר"י שפיר. אבל ר' נתן ה"א דלאו טעמא משום כונה הוא לכך אמר דטעמא דר"נ נמי משום כונה ולא פסקינן נמי כר' נתן. אבל הראב"ד פסק כר' נתן משום דקסבר דטעמא לאו משום כונה אלא משום דלא לשיוי' ארעי. ומן הדין הוי בעינן כל הפרשה בעמידה אלא משום דאמר ובלכתך בדרך לכך לא צריך לעמוד אלא עד לבבך עיין ברא"ש [וע"ע ביאורו לאו"ח סי' ס"ג ס"ק ו]

בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן. פי' שהיה חולה מאד וצוה שאעפ"כ יצערוהו בפסוקא קמא כדי לקרות בכונה. דאל"כ האיך יעלה על הדעת שצדיקים כאילו לא יקראו ק"ש כי אם פסוק ראשון. ולפ"ז אין צריך למה שכתב הרא"ש על הא דאמרינן אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא. לא שלא היו קורין יותר אלא שקראו מתנמנם דבאמת