אמרי נועם (הגר"א) כג

השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך כו' עי' ברא"ש עד כיוצא בו שאל ר"ת כו' ואין לו פי' כלל. ונראה דה"פ לפי שיש להסתפק על מ"ש בירושלמי והוא ששנה על אתר אם פירושו שאין יוצא באהבה רבה אלא א"כ למד לאלתר ואז יוצא בו על הלימוד שלומד כל היום אף אם הפסיק בינתים אבל אם אינו לומד לאלתר אינו יוצא. ועוד יש לפרש דאין יוצא אלא על מה שלמד לאלתר אבל מה שילמוד אח"כ אין יוצא בזה. ודייק הרא"ש דפירושו דשונה על אתר היינו שצריך ללמוד תיכף. ואם למד תיכף אז אין צריך לברך כל אותו היום אפי' אם יפסיק אח"כ וכן בברכת התורה נמי צריך דוקא ללמוד תיכף דזה הוא בכל דבר שצריך לברך צריך להיות הברכה סמוכה לזה כמ"ש לקמן (דף פ') שדוקא טול ברוך אין צריך לברך אבל שאר דברים ודאי צריך לברך ולא כמ"ש בתוס' ע"ש. ואם למד תיכף אז אין צריך לברך אפי' אם הפסיק וא"ת מאי חילוק יש בין הנפטר באהבה רבה להנפטר בברכת התורה. ותירץ הרא"ש דגבי ברכת התורה יצא אפי' אם קרא ק"ש לאלתר. אבל גבי אהבה רבה אין יוצא בק"ש משום דאז לא מחזי לשם ברכת התורה אלא דוקא כששנה על אתר ומשום הכי קתני האי ששנה על אתר דוקא גבי ברכת אהבה. אבל לא מצינן למימר שפירושו דהפסק שבאמצע עסק הוי הפסק. דא"כ הו"ל לאשמעינן בכל מקום שהפסק שבאמצע הדבר הוי הפסק ולמה נקט דוקא גבי. אהבה רבה. בשלמא אי אמרינן שצריך דוקא לשנות לאלתר ולא יהיה הפסק בין הברכה להלימוד אשמעינן שפיר דכאן צריך ללמוד ואין יוצא בק"ש אבל בברכת התורה יצא נמי בק"ש. אבל לענין הפסק באמצע ודאי אין חילוק בין הנפטר באהבה רבה להנפטר בברכת התורה אלא ע"כ שפירושו שצריך ללמוד תיכף אבל אם אח"כ הפסיק אין צריך לחזור ולברך. ועוד כתב הרא"ש דאפי' אם נפרש דהוי הפסק ובאמת הנפטר באהבה רבה שוה להנפטר בברכת התורה. אפ"ה אם למד בלילה ועדיין לא ישן אין צריך לברך וכן חי שלומד תמיד אם מפסיק פעם א' אין צריך לברך כיון שאינו מסיח דעתו. וזהו דוקא לפי' זה אבל באמת הפי' הנכון הוא שהפסק שבאמצע לא הוי הפסק [ועי' ביאור הגר"א ז"ל סי' ס' ס"ק ז' באריכות ובס"ק ס' ובס"ק י' שם]

כתב בהגהת אשרי בד"ה בדלא מטא] דהיכי דלא בירך מקמיה דמצוה יכול לברך אח"כ אכן בסעודה אין יכול לברך אח"כ ברכה ראשונה. ונראה דדייק הכי ממ"ש שם דיכול לומר ברכת יוצר אור אחר שקרא ק"ש. אבל רבינו אמר שאין זו ראיה כלל דשאני ברכות ק"ש שאין שייכין כלל לק"ש דהא אמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. ופי' שלא הפסיד ברכות אע"ג דבק"ש לא יצא דהא עבר הזמן ואפ"ה ידי ברכות יצא. אבל בשאר מצות אין יכול לברך אחר גמר עשיתה. וכן מ"ש לחלק בין מצוה לאכילה גם כן לא נהירא דא"כ למה לו לשנויא שם (ברכות נ"א) התם מעיקרא גברי לא חזי. הו"ל לשנויא דשאני מצוה מאכילה נמצא שהגה"ה זו תמוה מתחלה עד סוף (והכי מוכח ממ"ש תלמידי ר"י פ"ד סד"ה משעה שיאחז בדרך ועי' ביאור הגר"א סי' קנ"ח ס"ק כ"ד וסי' תל"ב ס"י ד')

אף לתלמוד צריך לברך כו' לתנוי פרקא בספרא ובי רב. ולכאורה אין זה ראיה על הגמ' דהא ספרא דבי רב היינו מדרש כמו שפי' רש"י. אבל הרי"ף הרגיש בזה וגרס בהיפך אף למדרש נמי צריך לברך וכו' ומייתי שפיר ראיה מספרא דבי רב. ואמר רבינו דגי' רש"י נמי אנו יכולין ליישב בדוחק דפי' דלתנוי' פרקא בספרא דבי רב. ר"ל שהיו לומדים אצל רב ספרא עם הפי' דהיינו הפילפול של ספרא שהוא גמ'. וע"כ מייתי שפיר ראיה

ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל. כך היא הגרסא הנכונה לפי שצאצאינו תרגומו ובני בניא ומתפללין על עצמן ועל בני בנים מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה. ודלא כמו שאומרים העולם וצאצאי צאצאינו (וכ"כ מ"א ר"ס מ"ז) ואמר הגאון ביאור על מ"ש (איוב ה' פסוק כ"ה) וידעת כי רב זרעך וצאצאך כעשב הארץ. כי זרע הוא דבר הנזרע ונאכל ועשב הוא דבר הגדל מעצמו וז"ש וידעת כי רב זרעך הוא בנים על זה ידעת כי רב הם. וצאצאך פי' בני בנים יהיה כעשב הארץ. שהם לא יבואו מחמת זריעתך אלא כעשב הזה שהוא גדל מעצמו: יודעי שמך. שכל התורה הוא ידיעת שמותיו של הקב"ה לכך שייך לשון ידיעה

אשר בחר בנו כו'. אמר כאן ג' דברים כנגד ג' פעמים שקבלו עליהם ישראל התורה א'