אמרי נועם (הגר"א) כב

אעשה ולכן אמר וסכנתי בעידן ריתחא וא"ל כדאי היית לחוב בעצמך גם בלא ריתחא דס"ל דעבר אל"ת וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ועיקר ההוכחה הוא מדברי חכמים כנ"ל

כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה והיינו דוקא הכא אבל גבי בהמ"ז ב"ה נמי מודה דמצוה מן המובחר לחזור למקומו ולברך. וז"ש לקמן נ"ג דאשכח ארנקי דדהבי

דף י"א ע"א מאי ולא עוד כו' וצריך להבין דמ"מ למה לו להאריך בלשונו כ"כ לא הו"ל למימר אלא שמא יראו התלמידים כו'. ועוד מ"ש אני עשיתי כדברי ב"ה לכאורה תמוה דהרי גם אם היה קורא בהטיה ג"כ היה יוצא אליבא דב"ה כיון שהיה מוטה מעיקרא. ונ"ל דהוא א"ל כן כלפי מה שאמר לו משל לאחד כו' ורצה לומר כיון שהיית מוטה בתחלה היית יכול לצאת אליבא דכ"ע דהא גם ב"ה מודים היכא דהי' מוטה מתחלה. ועל זה השיב לו אין הכי נמי דאפי' אם הייתי קורא בהטיה הייתי עושה כדברי ב"ה אבל אתה עשית שלא כהוגן במה שהטית ועשית כדברי ב"ש ולכך הייתי מוכרח לזקוף שמא יראו התלמידים כו' אבל אם לא היית ממה עצמך לא היו קובעין הלכה אפי' אם הייתי קורא בהטיה (כל הענין הזה היה כתוב מטושטש ובלשון עלגים מאד וע"כ הייתי מוכרח לשנות הלשון כפי מה ששיערתי את תוכן הענין לענ"ד)

תני ר"י עשה כדברי ב"ש פשה כו'. עיין בתוספות שדחקו בזה ורבינו הגאון אמר דיש עוד לדקדק מ"ש עשה כדברי ב"ש עשה כדברי ב"ה עשה הול"ל יצא ולא יצא. ועוד למה לא יצא ידי ק"ש וכי מפני שעשה עבירה שקרא בהטייה לא יצא ידי ק"ש. אלא צ"ל דפלוגתייהו הוא אם מקבל שכר על ההטייה רבי יחזקאל סבר דעשה כדברי ב"ש עשה פי' שהעשיה היא מצוה דהיינו ההטיה ורב יוסף סבר דעשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום פי' שאינו מקבל שום שכר על ההטיה. ומייתי ראיה ממה שאמרו לא קיימת מצות סוכה כי היכי דלב"ש לא קיים מצות סוכה אע"ג דמדאורייתא יצא אפ"ה מדרבנן לא יצא משום גזירה שמא ימשוך אחר שולחנו ולא חשיב עשיה דב"ה לב"ש מצוה ה"ה הכא נמי עשיה דלב"ש לא חשיב מצוה לגבי ב"ה. ור"נ אמר חייב מיתה וא"כ לא יצא אפי' ידי ק"ש [וע"ע בשנות אליהו במתני' וע"ע במעשה רב סי' ל"ח]

אחת ארוכה וא' קצרה כו' עי' פירש"י ותוס'. ורבינו אמר דקאי אשתים שלפניה בין דערבית בין דשחרית. ארוכה היינו שיש בה כמה ענינים. יוצר אור יש בה כמה ענינים וגם היא ארוכה בנוסח. ואהבה רבה קצרה מפני שאין בה אלא מענין התורה וכן בערבית המעריב ערבים היא ארוכה מפני שיש בה כמה ענינים אע"פ שהיא קצרה בנוסח. ואהבת עולם הוא קצרה מפני שאין בה כמה ענינים וגם קצרה בנוסח

מקום שאמרו להאריך אין רשאי לקצר. המפרשים כתבו דהיינו מקום שאמרו לפתוח בברוך אין רשאי לקצר דהיינו שלא לפתות. משום דאמר בסיפא לחתום וכו' ע"כ דרישא מיירי בלפתוח. ואמר רבינו שאינו כן דבהדיא איתא בתוספתא מקום שאמרו לפתוח אין רשאי שלא לפתוח ואמר נמי מקום שאמרו להאריך. אלא ע"כ דהכי פירושי' מקום שאמרו להאריך בנוסח אין רשאי לקצר בנוסח ובענינים

שם ע"ב ולימא יוצא אור ובורא נוגה. פי' נוגה היינו כשהיום יוצא ומתחיל הלילה והוא משקיעת החמה עד צאת הכוכבים וכן בבוקר כשהלילה יוצא והיום בא והיינו מעמוד השחר פד נץ החמה והיא אור מעט וכמו שכתב (יחזקאל א') ונוגה לו סביב ומתוכה כו' (והוא בלשון אשכנ"ז איין ווידער) שיין ועיין ישעיה ס' לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח וגו') ואור היינו אור גדול. והשתא פריך שפיר משום דשני דברים נינהו וכן משמע (בפסחים ב') רב הונא אמר נגהי. כו' והאיך אפשר לומר התם שנוגה היינו בוקר דהאיך שייך לומר על זה אור לי"ד (והול"ל אור י"ד)

ורבנן אמרי אהבת עולם. ולכאורה אין זה סוגיא בכל מקום לומר על תניא נמי הכי (מה ברייתא שיש בה] מחלוקת. אבל הרי"ף הרגיש בזה והחליף הגרסא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם [ועי' בביאור סי' ס' סק"א]

ורבנן אמרי אהבת עולם. פי' שמחולקים, רק בתיבה א' אי אמרינן אהבה רבה או אהבת עולם אבל בכל הנוסחא הן שוין: