אמרי נועם (הגר"א) יט

להתפלל ואח"כ קוראים ק"ש בזמנו אלמא חזינן דאפי' בשעת הדחק לא יצא. (ועוד דילמא מ"ש בגמרא שיוצא בק"ש של שחרית לאחר עמוד השחר הוא לאו דוקא תיכף אחר עמוד השחר אלא קודם נץ החמה (ועל דרך שכתבו תוס' ח' ע"ב ד"ה לא] והא דנקט עה"ש הוא משום ק"ש של ערבית שאינו יוצא אח"כ)

ואמר רבינו שהרי"ף סמך על הירושלמי דאמרינן התם אמר ר"י הלכה כר"ג ואתיא כרשב"י פעמים שאדם קורא בלילה כו' ובעי התם אי פליג ר"ג אסיפא וסבר דאין יוצא בק"ש של שחרית לאחר עה"ש משום דקסבר כברייתא הנ"ל (יומא ל"ז ע"ב) הקורא עם אנשי משמר כו' מבואר מירושלמי דס"ל דרשב"י פליג על ברייתא הנ"ל דהקורא עם אנשי משמר] ולכן כיון דחזי הרי"ף לגמרא דילן דפסק הלכה כרשב"י אלמא דהגמ' מדחי לברייתא הנ"ל דהקורא עם אנשי משמר כו' מקמי הא דרשב"י לכך שפיר פסק הרי"ף כותיה דיוצא בק"ש של שחרית לאחר עמה"ש [וע"ע ביאורו סי' נ"ח ס"ק יו"ד. וע"ע בשנות אליהו] וגם זה מוכח מהירושלמי דהא דאמר בגמ' שיוצא בק"ש של שחרית לאחר עה"ש דוקא קאמר מדאמר אי פליג ר"ג אסיפא משום דס"ל כברייתא דהקורא עם אנשי משמר כו'

ועוד מקשים הפוסקים על מה שפסק הרי"ף שיוצא בק"ש של ערבית עד עה"ש דהיינו דוקא בדיעבד הא הגמ' (ח' ע"ב) פסק בהדיא כר"ג משמע אפי' לכתחלה. ומתרצים שהרי"ף מפרש דהא דקאמר הגמ' דהלכה כר"ג ר"ל כמו שהוא מפרש לחכמים דאמרי עד חצות דהיינו דוקא משום סייג. וזהו דוחק גדול. ע"כ נראה כמ"ש הפוסקים דר"ג גופיה שאמר עד שיעלה עמוד השחר היינו דוקא בדיעבד דהא האי מעשה דר"ג ובניו הוי בדיעבד ואמר להו חייבים אתם לקרות. אלמא חזינן דדוקא בדיעבד יוצא ולא לכתחילה ובזה פליגי דחכמים סברי דאפי' בדיעבד אין יוצא וחכמים יכולים לעקור דבר תורה משום סייג והגמ' דפסק הלכה כר"ג היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אין יכול לקרות אלא עד חצות כמו הסייג שעשו חכמים (וע"ע ביאורו לאו"ח סי' רל"ה ס"ק י"ג ע"ש]

דף ט' ע"א ור"ג מי אמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד. לכאורה הוא תמוה דהא מתחלה אמר חכמים כוותי סבירא להו וכו'. ונראה לפי שהמקשה היה סבור שזו דברי רבי שסתם המשנה כך לכך פריך מאי קאמר ולא זו בלבד אמאן קאי. ודאי ארבנן ליכא למימר ולא זו בלבד דהא לא אמרו כלל דמצותה עד שיעלה עמוד השחר אלא שעשו סייג והאיך שייך לומר אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן כו' אלא ודאי אר"ג קאי שהזכיר בדבריו עמוד השחר אעפ"כ קשה. דהא ר"ג לא קאמר כלל עד חצות ואם כן היאך שייך לומר ולא זו בלבד אמרו. ומשני דמ"ש ולא זו בלבד אמרו הוא דברי ר"ג אליבא דחכמים ולא דברי רבי

שרא יאמר אותו צדיק כו'. ק"ק דהא גם בלא אמירת הצדיק צריך הקב"ה לקיים הבטחתו ואח"כ יצאו ברכוש גדול ועוד כמה דקדוקים יש כאן. והפי' הנכון דודאי היו עתידין להיות בוזזין את המצרים אצל הים כמ"ש גדול ביזת הים וכו' רק כדי שלא יאמר אותו צדיק תיכף כשיצאו ממצרים שלא קיים בהם ח"ו הבטחתו. ולפ"ז מתורץ מ"ש מאן דאמר בעל כרחן דישראל משום משאוי. פי' פי שישראל היו יודעים שודאי יהיה להם ביזת הים גדול מאד ולכך היו אומרים למה לנו למשאוי הזה אלא המצרים בעצמם ישאו אותם לים ושם יהיו בוזזים אותם *)

דף ט ע"ב כמצודה שאין בה דגן וח"א כמצולה שאין בה דגים. והחילוק שבין ב' הפירושים הוא ע"פ מ"ש רש"י שאין עוף פונה אליה. פי' לפי שה ה שאר האומות נותנין מם למצרים ועכשיו שראו שיש אל יצאו משם לא יתנו להם עוד מס. וז"ש שאין עוף פונה אליה (וזהו החילוק שבין ב' הלשונות דמ"ד כמצולה קאי על העבר שריקנו אותה ממה שהיה **(הגה"ה שם בגמ' ולואי שיצא בעצמנו משל כו' ואומרים לו בני אדם למחר מוציאין כו' [בביאור הגר"א ז"ל על אגדת ברכות כתב ע"ז וז"ל ודומה לנמשל שהיו יראים מרדיפת מצרים אחריהם ולא רצו ליקח כסף וזהב ולא הנס עכ"ל].)**