אמרי נועם (הגר"א) יח

יהי לו ביהכ"ס שינקה מחשבתו בעת עשיית המצוה. וז"ש הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו שאפי' לתורה צריך לפנות המחשבות הרעות שחישב [ועיין ביאורו למשלי כ"ד פסוק ל"א] (ועיין ספר אבן שלמה סי' מ"ז)

גדול הנהנה מיגיעו כו'. קשה איך יתכן שהנהנה מיגיעו והוא איש בור וריק יהיה גדול יותר מירא שמים. ועוד קשה מ"ש דאלו התם כתיב אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב נמצא אשרי הוא העוה"ז ואלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' שהוא העוה"ז ואלו וטוב לך לא כתיב ביה שהוא העוה"ב היתכן לומר שירא שמים לא יהיה לו עוה"ב רק העוה"ז דהא אנחנו רואים כמה פעמים שהירא שמים אין לו עוה"ז כלל. וי"ל שבימי הקדמונים נשאלה לפניהם שאלה זו מי טוב יותר אם מי שאין לו כלל יצה"ר ועוסק בתורה ובמצות ונהנה מעשיית המצוה או האיש אשר יש לו יצה"ר ומשבר תאותו תמיד ועוסק בתורה בצער ובדאגה גדולה מפני התגברות היצה"ר [ועיין רמב"ם בשמונה פרקים פרק ששי]. והשיבו שמי שנהנה מהתורה יותר טוב דאל"כ איך יתכן שנהיה אנחנו טובים מהאבות שאמרו רבותינו (בבא בתרא י"ז) שלא שלט בהם יצה"ר כלל אלא ע"כ שיותר טוב מי שאין לו יצה"ר כלל. וזה פי' הגמ' גדול הנהנה מיגיעו ר"ל שיש לו הנאה ממה שייגע בתורה יותר מירא שמים שעוסק רק מחמת יראה שלזה שנהנה יש לו דבר גדול יותר ממי שיש לו יראת שמים ע"ד שאמרו (ברכות י"ז פ"א) עולמך תראה בחייך פי' מקצת העוה"ב תראה בחייך שהוא הפירות והפירות של זה האדם גדול כ"כ בעוה"ב של האדם האחר. וז"ש כאן גדול הנהנה מיגיעו כמש"ל יותר מירא שמים כו' ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב כי הטוב שיש לו להנהנה בעוה"ז הוא שוה לעוה"ב של זה הירא שמים אבל העוה"ב של הנהנה אין לו כלל לירא שמים דוגמתו] אלא האשרי דהיינו מה שיש לו לזה בעוה"ז שהוא האשרי יש לזה בעוה"ב. (ועיין בשנות אליהו דבר נחמד בזה בסוף ברכות)

בין פסוקא לפסוקא מאי פי' מפני שהיו מתרגמין כל פסוק ולכך היה להם פנאי לצאת

תוס' ד"ה רב ששת כו' וי"ל התם איירי בקול רם כו'. אבל הוא דוחק דהיכא מרומז לחלק בין בלחש לקול רם וגם זה שכתבו דמ"ש מהדר אפיה לרבותא נקט ג"כ הוא דוחק. ועוד קשה מאי ענין זה לכאן הו"ל להש"ס למימר זה במקום שדרשו הפסוק הזה השייך להא דרב ששת (עזרא) ובפתחו עמדו כל העם כמ"ש (סוטה ל"ט) והנכון כפי' רבינו יונה דהא דמהדר אפיה היינו שהתחיל ללמוד קודם שהתחילו לקרות וזהו כמו שיצא בין גברא לגברא וכ"ש קודם שהתחילו לקרות והשתא ח"ש דמייתי הכא משום דמקודם מייתי הא דר' אבהו (דנפיק בין גברא לגברא]. לכך מיית נמי הך דר' ששת ובאמת לענין דינא צריך לכל הפרטים הנזכרים כאן בתוס'. דהיינו שישארו עשרה וגם שיהיה תורתו אומנתו וגם דוקא בלחש ולא בקול רם. ובעל הלכות גדולות לא כתב זה אלא לענין דינא אבל הפי' הנכון כפי' רבינו יונה

דף ח' ע"ב ואפילו עטרות ודיבון. עי' ברא"ש דמסיק שאינו יוצא בלע"ז במקום תרגום אבל בפירש"י יוצא. ויש אומרים דאין יוצאים בשום פי' אלא דוקא תרגום שהוא מסיני. וגם מה שמחולקים רש"י ותוס' בעטרות ודיבון שלפי' רש"י צריך לקרות ג' פעמים העברי ולפי' תוספות צריך תרגום ירושלמי ואנן עבדינן כתרוייהו לומר תרגום ירושלמי וגם ג' פעמים העברי. (ועי' בליקוטים)

משום מעשה דרב פפא. עיין רש"י פסחים קי"ב סותר הגמ' דכאן: אני צויתי למקודשי אני ר"י אלו הפרסיים כו' נקט ליה הכא לפי שר"ג היה משבח כמה מדות שלהם וה"א שיש להם עוה"ב לכך השמיענו כו' דלא תימא הכי אלא הם מקודשים ומזומנים לגיהנם ולא משבחינן להו אלא בהנך מדות ותו לא

תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים בלילה וכו'. הרי"ף פסק כשני הלשונות דהא דקאמר ק"ש של שחרית לאחר עה"ש היינו דוקא בדיעבד או בשעת הדחק כגון שצריך לצאת לדרך ומ"ש שקורא ק"ש של ערבית לאחר עה"ש היינו נמי בדיעבד כגון שהיה שיכור או חולה. והפוסקים הקשו על הא דפסק שיוצא בק"ש של שחרית לאחר עה"ש ממ"ש הקורא עם אנשי המשמר ועם אנשי מעמד לא יצא (יומא ל"ז ע"ב ע"ש תוס'). ועוד דהא אמרינן לקמן דף ל' דאבהו דשמואל ולוי כשהיו רוצים לצאת לדרך היו מקדימין