אמרי נועם (הגר"א) טז

היה נענה ומה שהמתין כל היום היה לפרסם קלונם של נביאי הבעל. ואמר רבינו דה"פ כי ידוע שבעת המנחה הוא זמן שליטת הכשפים כדאיתא בזוהר. ולמה התפלל בזה העת ומחמת זה הוצרך להתפלל שלא יאמרו מעשה כשפים הם ע"כ משום חשיבותא דתפילת המנחה. וזהו שסיים בגמרא עננו ה' וכו'

אף בתפלת ערבית שנאמר תכון תפלתי קטורת לפניך. קטורת היינו הקטרת אברים שהוא כל הלילה שכנגד זה תקנו תפלת ערבית (כמ"ש לקמן כ"ו)

כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. שקול זה כנגד כל העולם כולו. לצוות לזה. לא נברא. היינו שכל הדורות שהיו מקודם לא נבראו אלא בשביל זה. ושקול זה. היינו שקול ולא נברא ולצוות לזה. אינו אלא שדורו נבראו לצוות לזה (והוא כנגד ג' סמנים היה הוה ויהיה)

גזלת העני בבתיכם. פי' גזלת העניה שאינם עונים לו שלום

יהר"מ שיכבשו רחמי את כעסי. פי' שמצד המשפיע אין שום מניעה רק מצד המקבלים לכך אמר שיכבשו רחמי (וכיון שנכבש את מדת הדין ממילא יהיה ברכה עד בלי די עי' ספר נפש החיים)

וכמה זעמו רגע כו'. רגע כמימריה. מעקרא פי' רגע כמה חלק משעה ועכשיו שואל כמה שוהה אותו הרגע דהיינו החלק משעה שפי' לעיל. כמימרי' כמו שאמר רגע

אמר ש"מ לאו אורח ארעא הוא ורחמיו על כל מעשיו כתיב. ולא טוב שיהרג אדם ע"י ועוד גם ענוש לצדיק כו'

רש"י ד"ה תחת גערת במבין כו' תחת הטעם למעלה תחת התי"ו כו'. פי' כי כלל גדול בדיקדוק שתיבה בת שתי נקודות ונקודה אחרונה תנועה קטנה ואחרי נח נראה אזי תבא הנגינה מלעיל אם הוא שם דבר

דף ז' ע"ב ראובן אמר ר' אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי כו' [א"ה עי' מ"ש בזה בליקוטי הגר"א ז"ל שנדפס סוף ספר דבר אלי' על איוב. וז"ל שם. קשה הלא מפורש בקרא הטעם לקריאת שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעני כי עתה יאהבני איש ולמה לו לר' אלעזר לבקש טעם אחר כו' ואמר הגאון ז"ל כי הנה בכל שאר הבנים הזכיר הכתוב תחלה את הסיבה ואח"כ את המסובב כי כן ראוי להזכיר את הסיבה קודם אל המסובב ממנו כמ"ש (גבי שמעון) כי שמע ה' כי שנואה אנכי כו' ותקרא את שמו שמעון. הפעם ילוה אישי אלי כו' ויקרא שמו לוי וכן כולם לא כן בראובן הזכיר הכתוב את המסובב ואח"כ את הסיבה ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי אם לא כי היה עוד סיבה אחרת שעל כן קראה אותו ראובן גם בלא טעם זה שהזכיר הכתוב ועל זה בא ר' אלעזר וביאר כי באה לרמוז ולומר ראו מה בין בני לבן חמי כו' עכ"ל שם]

משל למה הדבר דומה לאחד שהיה לו שטר חוב על חברו קודם שפרעו עצב כו'

לכאורה אין המשל דומה לנמשל. ועוד קשה דאדרבה כשבנו רודפו ואינו חס עליו הצער יותר גדול. ונראה דהפי' כך. דוד קודם שפרעו היה עצב שהיה סבור שיעמוד עליו איש נכרי וירדפנו כל ימי חייו דומיא דהלוה דסבור שיהיה נרדף תמיד מהמלוה שלא יהיה לו כדי פרעון. אך כשראה שבני קם עליו שמח אמר ודאי יהיה קץ להרדיפה שיש בזה כדי לפרוע כל חובו

צדיק ממנו בולע. והטעם הוא פ"ד שאמרו הפירות בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא אבל לרשע משלם הקב"ה כל שכרו בעוה"ז דהיינו הקרן לכך יכול להרע להצדיק אפי' יש בידו כמה מע"ט לפי שאין לו רק הפירות. אבל צדיק גמור מדרגתו גבוה מאד ואין להרשע שום אחיזה בו

גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה מפני שלא המדרש עיקר אלא המעשה (כמ"ש באבות פ"א) וכאשר משמש את הגדולים הוא רואה הלכה למעשה משא"כ בלימוד קודם שיבא לפסוק הלכה צריך ללמוד בכל הש"ס ולחכמה בינה דעה להבין ולהכריע

דף ח' ע"א אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. משום דלא יתכן אצל הקב"ה עת רצון דמשמע שעתים משתנים אלא שהכל תלוי בנו. בעת שאנחנו עושים מצוה אז עת רצון לכך אמר הש"ס. מכיון שהקרא השמיענו שיש עת רצון. ודאי היא בעת התפלה שהציבור